תיק עבודות

שמרית אלקנתי היא מאיירת (שלא נאמר מאיירת־על), בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (2009). פרויקט הגמר שלה, ״חדשות״, הוא אחד הדברים שמלווים אותה מאז: ״עד היום אני מציירת מסכים מהחדשות. הבנתי שלא משנה מה אצייר, כל עוד יש את הלוגו והפורמט – אני יכולה לשים מה שאני רוצה ואנשים יקבלו את זה כחדשות, כמציאות״.

מה שהוביל אותה ליצור את הפרויקט אז, בזמן הלימודים, היתה התקופה של מלחמת לבנון השנייה. הפרויקט כלל אנימציה בארבעה ערוצים שישב על קוד שזפזפ ביניהם. ״זה הכי טוב שהצלחתי למצוא לחוויה של של המציאות שהיא מקוטעת״.

ב־15 השנים האחרונות היא מאיירת ספרי ילדים, יוצרת אנימציה, איורים לעיתונות, להופעות מחול ועוד. הפרויקט האחרון שלה, איור הספר ״הפיראט באמבט״ שנוצר בעקבות הצגה של תיאטרון הקרון, הפך מפרויקט מוזמן לפרויקט אישי. היא בחרה לעבוד בו בפורמט של קומיקס, כשיצרה כל דימוי בשלוש שכבות בצבעים שונים ואז חיברה ביניהן.

כמרצה לאיור ורישום ומנחה פרויקטי גמר (בשנקר ובצלאל), היא מאמינה שגם הבסיס לאיור ואנימציה היום מבוסס על רישום ידני. ״לפעמים יוצא לי להרגיש כמו מרצה לתנ״ך, כשאני מנסה להסביר לסטודנטים למה הם צריכים לדעת יסודות של רישום, של קומפוזיציה, של קו וכתם, של היררכיה. אני אלחם על זה שזה קריטי להחזיק עיפרון, להביא רעיון באמצעות סקיצה, לעבור תהליך״.

היא כנראה אחת היחידות בעולם שמעולם לא השתמשה (עדיין) בצ׳אט GPT, אבל היא גם לא ממהרת להשתמש בו. ״הכל עובר אצלי דרך היד ואני מכורה לרגעים האלה. זה משהו בריאותי. אני לא רואה איך AI נכנס אצלי לתוך התהליך הזה, אבל אולי יום אחד אמצא את המקום שבו הוא עוזר לי במשהו. בינתיים אני לא רוצה שהוא יחפש עבורי, גם לא מילה. זה מאבק לחפש את המילה – אבל אני נהנית מהמאבק״.

Duration: 00:42:30

נטע מוזס היא אמנית, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית, ומהקיץ האחרון גם סטודנטית לתואר שני באמנות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בימים אלה היא משתתפת בתערוכה ״שולחן עבודה״ במוזיאון חיפה (כחלק מהבוגרות של הרשת המקצועית של מרכז אדמונד דה רוטשילד), שבה היא מציגה עבודה שמורכבת מאקווריום גדול, וידיאו והסיוט הכי גדול של כולנו – מחשב שטובע במים.

״אני עוסקת במתח בין העולם הפיזי לעולם הדיגיטלי״, היא אומרת, ״וחוקרת את מערכות היחסים שלנו עם מסכים. אבל לא המסכים הם אלה שמעניינים אותי, אלא האנשים והיחסים ביניהם. 

״חלק מהמורשת של ללמוד וידיאו היא מבחינתי להשתמש בעצמי ובגוף שלי, וזה גם חלק מזה שאני עושה הכל בעצמי (מלבד המוזיקה שעליה אמון אחיה התאום) – מצלמת, עורכת, עושה וידיאו מאפינג, מתכנתת כשצריך. אני אוהבת להיות להיות בשליטה ולהיות ספונטנית ,לפעול בסיטואציה בחופשיות. אני מבינה בעצמי מה העבודה כרגע דורשת וזה מה שאני עושה״.

עד המעבר לניו יורק בארבע השנים האחרונות היא חייתה ופעלה בירושלים – שם גדלה ושם עבדה בסטודיו שלה שבסדנאות האמנים בעיר, שאליה היא גם מנסה להביא ים בכל הזדמנות אפשרית. אחת העבודות המשמעותיות שלה בעיר היתה שלט ניאון היקפי מסביב לאצטדיון טדי, במסגרת תערוכה שהציגה בגלריה במקום. 

״אני אוהבת את הסטודיו ואוהבת לארח. אני מאחלת לכל אחד שיהיה לו מקום כזה, כמו חדר משחקים של ילדים. מרגע שנהיה לי סטודיו הבנתי שכל החיים אצטרך כזה״.

את הסטודיו שלה על שלל המשחקים שבו היא ארזה, אבל חשוב לה להמשיך להישאר פעילה גם פה, ובחורף תציג תערוכת יחיד בגלריה בארי בתל אביב – פיתוח של פרויקט קודם שיהיה בו כמובן גם וידיאו. ״אני עדיין מתרגשת מווידיאו בכל הצורות שלו. בכל דבר שאני עושה יש וידיאו, אבל בכל דבר שאני עושה יש גם את החלל, ואת הגוף שנכנס לחלל״.

Duration: 00:38:19

רונה מיוחס קובלנץ היא מעצבת תעשייתית (״אבל תלוי מי שואל״) שלמדה עיצוב במילאנו, בגלל כיתוב שמצאה כילדה מתחת לצלחת בחנות העיצוב שפעלה מתחת לביתה. בתום הלימודים נשארה לעבוד באיטליה, בסטודיו לעיצוב שעוסק בגופי תאורה - מה שהכתיב הרבה מהעיסוק שלה עד היום. 

מאיטליה עברה לאנגליה, שם חייתה ועבדה במשך שמונה שנים, בחברת תאורה שהתמחתה ביצירת גופי תאורה קאסטם־מייד, בין השאר לאחד שהשם שלו אולי יישמע לכם מוכר, ג׳יימס טורל. ״מנורות הן מוצר שנראה בשני מצבים: כבוי ומאיר״, היא אומרת. ״הוא מאיר חלל או אוביקט, הוא מסמן. אנחנו לא יכולים להתעלם מהאור שאנחנו חיים בו ומהפונקציונליות שלו״. 

בתקופתה באנגליה נחשפה גם לעבודה בזכוכית שסופגת את האור ו״זורקת״ צבע, מה שהוביל אותה לפתח מוצרים שאותה הזכוכית עמדה במרכזם. ״הצרכים משתנים לאורך השנים. אנחנו חיים היום בעידן ניאו־בארוקי, שיש בו שוב דגש על היופי והדרמה. בתקופה שבה התחנכתי הכל היה אחרת, יותר מינימליסטי. אני משלימה עם השינויים ומנסה להתאים את עצמי אליהם עם מה שאני מביאה״.

התהליך אצלה מתחיל בפונקציונליות. ״גם אם זה דקורטיבי – יופי ואסתטיקה הם עניין פונקציונלי בחיים של כולנו. בסוף, כמעצבת, חשוב לי שלדברים תהיה אמת מידה של זמן, שלא יהיו חד־פעמיים. ההביטאט, סביבת החיים, המגורים שלנו – מבחינתי הם משהו מאוד פרקטי.

״זה משהו שמגיע מצורת חיים שחייתי בה בתור ילדה: כל שנתיים עברנו בית. גדלנו כמשפחה אבל הבתים נשארו קטנים – וכל פעם היה צריך למצוא פתרון לרהיטים או איך לארגן אותם״. 

Duration: 00:38:10

המאיירת דנה שמיר אוהבת לחשוב על עצמה כמספרת סיפורים. ״יושבים לי בראש המון סיפורים פרגמנטליים, וכל כמה שנים הם מוצאים דרך לצאת החוצה״, היא אומרת. למעלה מ־30 שנה שהיא יוצרת בטכניקות שונות, ובמקביל מלמדת, מרצה ומנחה בשלל מקומות.

היצירה שלה, לדבריה, נובעת הרבה פעמים ״מתוך סביבת סיפורים שאני שקועה בה באותה התקופה. האמת שלי - וגם העבודה שלי - היא פיגורטיבית, גם אם היא מאוד כאוטית, וחשוב לי גם שיידעו באיזה מוד הייתי כשיצרתי אותה״.

לאורך כשלושה עשורים שבהם היא יוצרת, היא עוסקת באופן רציף במה שהיא מכנה ״סבלות״ – מה שבא לידי ביטוי באי־נחת, בסבל אנושי, בדמויות של חיות שחוזרות על עצמן וב״שואות קטנות״. בין אם זה בעפרונות, בצבעי מים, בתחריט או לאחרונה גם במגזרות נייר – היא נאמנה לעבודה הידנית, גם לאור האפשרויות הטכנולוגיות הנוכחיות. 

״אני לא יכולה לחשוב על אדם שמצייר או מייצר ללא המגע. היצירה היא סוג של הארכה של הגוף שלי. אני לא מרגישה את זה כשאני לוחצת על כפתורים. במעט הפעמים כשביקשתי מסטודנט לצייר באייפד, הבנתי את העיקרון אחרי כמה דקות וחזרתי לעיפרון״.

את ה״הנאה הצרופה״ הזו היא מנסה לשמר וגם ללמד את הסטודנטים שלה. ״אני נאחזת ברגליים שלהם, אומרת להם קודם כל ללמוד ולחשוב – כי אולי אלה השנים האחרונות שבהן הם יוכלו לעשות את זה. הם צריכים ללמוד לאהוב גם את הטעויות״.

אחרי שלמדה ועסקה בתחריט במשך שנים רבות, מרביתן באיטליה, גילתה בשנתיים האחרונות את מגזרות הנייר, בהתחלה מתוך מקום פיזי: ״לאחר אי אלו סבלות, היתה לי תחושה שאני צריכה לחזק את המוטוריקה העדינה של הידיים שלי. נשביתי, ומאז אני תקועה עליהם. 

״אני לא מסתפקת רק בגזירה אלא מציירת עליהם. עוד לא מיציתי את הטכניקה ועוד לא נאמרה המילה האחרונה. אבל אני לא מתייאשת מחומרים – אני אשב איתם עד שאפצח אותם לגמרי״. 

Duration: 00:40:58

האדריכל פיצו קדם גדל לצד סבא נגר ובילה לא מעט שעות באטליה שלו בדרום תל אביב. בהמשך הלך ללמוד צילום כי (כמו רבים וטובים) לא התקבל ללימודי אדריכלות בבצלאל. לאחר מכן למד ב־AA בלונדון, ואחרי שבוע יחיד שבו עבד במשרד אדריכלים אחר, הקים את המשרד שלו.

בימים אלה יצא לאור (בהוצאה גרמנית) הספר ״25 פרויקטים נבחרים״ שסוקר כ־25 שנות פעילות של האדריכל פיצו קדם. במהלך השנים עסק בעיקר בבנייה פרטית, אבל מאז תכנן גם מסעדות, בתי מלון, מבני תעשייה ומשרדים. 

״כשאתה מביט אחרי 25 שנה על הפורטפוליו שלך, אתה מגלה שיש קו הרבה יותר רחב ממה שחשבת״, הוא אומר. ״אמנות פלסטית נודדת ממקום למקום. אדריכלות נטועה במרקם, היא לא יכולה לנדוד. לכן נוצר מצב שאתה לוקח על עצמך המון אחריות. זו עוד שכבה מבחינתי, כאמן שרוצה להשפיע ולשפר את הסביבה״.

המשרד שלו מונה עשרה עובדים – מספר שהוא מגדיר כ״קו האדום. אחרת אתה הופך להיות יותר מנהל, ולי כקונטרול פריק אמיתי היה חשוב תמיד להישאר במקום של איכות ולא כמות. להישאר הסבא הנגר שנוגע בחומר״. 

כל השנים הוא מחפש את העל־זמני באדריכלות, ״להשתחרר מאופנות. אם אתה נאמן לערכים – האסתטיקה תגיע. אם משהו לא נוח – אתה תסבול ממנו כל כך, שהוא גם לא יהיה יפה. הכל נעשה בזיעה, במאמץ, בחקר, בטעייה ובלמידה עצמית. כשאתה הולך עם האמת שלך – התוצאה היא על־זמנית״.

בינתיים הוא נהנה משני הדברים שאהובים עליו במיוחד במקצוע – האחד הוא הרגע שבו הוא מקבל את הפרויקט, כשמישהו מחליט להאמין בו; והשני, כשמתבטלות פגישות״. אנחנו מזדהים.

Duration: 00:45:03

ארי פולמן הוא במאי, תסריטאי, כותב וזוכה פרסים (״ביקשתי מהילדים שיכתבו על המצבה שלי ׳מחולל סרטים׳. אני חושב שזה תרגום נאמן וחופשי ל־Filmmaker), שמתייחס לסרטים שיצר כמו לילדים.

״ואלס עם באשיר הוא כנר מחונן שמופיע על במות בכל העולם. כנס העתידנים הוא הילד שכשמזמינים אותך לבית הספר, הוא יושב מול המנהלת עם הגב והיא אומרת שהוא ככה וככה. ואז כשאתה נכנס לאוטו ומסתכל במראה אתה אומר ׳זה הילד שלי׳. הוא מייצג אותי. זה הסרט שלי שאני הכי אוהב. הוא לא שלם, הוא פגום, אבל הוא מייצג אותי נאמנה״.

בימים אלה הוא עובד על כמה וכמה (וכמה) דברים. ״אני אובססיבי. בשנתיים האחרונות כתבתי ארבעה פיצ׳רים. את ואלס עם באשיר כתבתי בארבעה ימים. יש לי טבלה שאני מעדכן כל שנה, עם רשימת הפרוייקטים שפיתחתי והאחוזים שהם יקרו. פיתחתי לדוגמה סדרה מצוירת על גירושים. לפני שנתיים נתתי לה 40 אחוז שהיא תקרה, השנה עדכנתי ל־10 אחוז״.

הכל אצלו מתחיל ממבט ויזואלי. ״אני קודם כל בורא עולם ויזואלי, ואז מתחיל לזוז. כשאני כותב – אני לא כותב אותיות, אלא מדמיין את הסצנה״. מכל הדברים שהוא עושה, רק הכתיבה עבורו נתפסת כעבודה. ״לביים על סט זו לא עבודה. זה להיות מלך. לשחק״.

הוא לא אופטימי, אבל יודע להאחז בסימנים טובים, ״אחרת לא הייתי עושה אנימציה״. בעתיד הוא משער ש״הקולנוע הולך להיות אמנות מוזיאלית. יש בזה גם דברים יפים, יחזרו לבתי קולנוע קטנים. יישארו סרטי מארוול ונשלם עליהם הרבה כסף. 

״אם אתה רוצה להמשיך לעשות סרטים היום, אתה צריך להבין את הטכנולוגיה ואיך אתה עושה את זה בצורה מינימליסטית. במקביל, יהיו יצירות AI ופסטיבלים של AI. קצב ההתפתחות של זה הוא בלתי נתפס. פרסומת שעשיתי ב־AI לפני שנה וחצי נראית עכשיו כמו מהמאה ה־19״. 

Duration: 00:53:22

האוצרת דרורית גור אריה פעילה מזה שלושה עשורים בשדה האמנות המקומי והבינלאומי; ובשנה שעברה היתה גם האוצרת הראשונה שזכתה בפרס מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים ע״ש לנדאו. אחרי שבמשך 20 שנה שימשה כמנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה, היא יצאה לדרך עצמאית; היום, בין השאר, היא האוצרת של גלריה אחד העם 9 שהקימה – גלריה אקדמית בפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים.

במקביל היא אוצרת תערוכות נוספות, ולא מזמן חזרה מדרזדן שבגרמניה, שם הוזמנה להיות חלק מצוות האוצרות של הביאנלה השלישית בגודלה בגרמניה, תחת הכותרת Never Grey. בימים אלה מוצגת גם תערוכת יחיד שאצרה במוזיאון רמת גן, פרויקט שעליו עבדה תקופה ארוכה עם האמנית מיטל כץ מינרבו.

מתחילת דרכה היא משלבת בין אמנות חזותית ותחומים נוספים. בתערוכה הראשונה שאצרה בתום לימודיה היא שילבה בין אמנות לתיאטרון, טקסטים ושירה, ובהמשך אצרה את אחת התערוכות הראשונות ששילבו בין אמנות ומחול. גם סאונד הפך להיות ממושאי העניין המרכזיים שלה במהלך השנים. 

״זה הכוח והיופי שלנו, העירוב הזה״, היא אומרת. ״אני מאמינה שאמנות צריך להרגיש ולחוש דבר ראשון. מעניינת אותי היכולת לחבר בין החוויה הפיזית־חושית לחוויה האינטלקטואלית״.

המשא שהיא נושאת היום, וגם זה שאמנים נושאים איתם, הוא כבד, ״בעיקר כשיש חילוקי דעות ומחשבות על מלחמה וטרגדיה לכל הצדדים. אני לא אדם אופטימי מטבעי אבל אני חייבת להיות אופטימית ולהאמין שהפצעים מתישהו יגלידו, ושיש משהו במקום הזה שחייב להמשיך להתפתח.

״יש משהו איכותי, רציני, שחופר לעומק באמנות ישראלית. אמנים ישראלים היום לא יכולים להמנע מלגעת בסוגיות שמגיעות מהמציאות, וגם כשהם עוסקים בצבע - הוא לא יהיה רק צבע. החיים פה הם כל כך בלתי אפשריים, וכנראה שאמנות צריכה במקום הגידול שלה תנאים של קונפליקט״.

Duration: 00:41:33

פרק מיוחד במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף בחסות איטונג, עם ליאור וולף - אדריכל נוף ובעלים של משרד אדריכלי הנוף צור וולף. הוא חלק מהמשרד ממש מהרגע שבו סיים את לימודיו בטכניון, בשנת 1997; אבל למשרד יש היסטוריה ארוכה הרבה יותר והוא פועל כבר משנת 1953. היום הוא מונה 20 עובדים, חלקם עובדים בו שנים רבות.

״כששואלים אותי מה אני עושה אני עונה בציניות ׳גנן עם דיפלומה׳; וברצינות אני מסביר שאדריכלי נוף הם אלה שמעצבים את המרחב הציבורי הפתוח – כל מה שאינו בניינים״, הוא אומר.

בין הפרויקטים המשמעותיים שבהם היה שותף בשנים האחרונות אפשר למצוא את גן המדע במכון ויצמן, שהוא מגדיר כ״שבעה־שמונה פרויקטים קטנים נפרדים, שבסוף התחברו לסיפור אחד גדול. כל מתקן הוא מיוחד במינו, והמחשבה היתה איך מתאמים את כולם יחד, איך ילד חווה את המקום ואיך מבוגר חווה אותו״.

עוד פרויקט גדול שבו לקח חלק הוא מדבריום – פארק החיות האינטראקטיבי הראשון מסוגו בעולם, שכולל גם בית חולים וטרינרי. ״מטרתו ללמוד על בעלי חיים תוך כדי משחק וחיקוי של התנועות שלהם. הם מסתובבים באזורי המחיה ואנחנו מתבוננים בהם. זה היה אתגר כי אנחנו יודעים לתכנן לאנשים, אבל לתכנן לבעלי חיים זה משהו אחר לגמרי״.

יחד עם המשרד היה אמון על תכנית המתאר לעיר כסיף, עיר חדשה בצביון חרדי שאמורה לקום בדרום הארץ, שדרשה תכנון עבור אוכלוסיה ספציפית ושונה. ״התכנון הוא שונה כשמדובר באנשים שונים ובאוכלוסיות שונות, וגם באזורי אקלים שונים. עם כל פרויקט צריך ללמוד עוד דברים. בימינו יזמים מבינים שפרויקט טוב הוא כזה שגם תכנון הנוף שלו טוב. כמעט בכל רשות מקומית יש אדריכל נוף, יש מחשבה ונותנים חשיבות למרחב הפתוח״.

Duration: 00:36:24

פרק מיוחד במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף בחסות איטונג, עם אדריכל הנוף אודי בנימיני, בעל משרד עצמאי. בנימיני סיים את לימודיו בטכניון בשנת 1988 (״המחזור החמישי או השישי של אדריכלות נוף״); לאחר מכן עבד במשרדים שונים ובשלב מסוים גם לקח הפוגה של עשר שנים שלמות מהמקצוע ועבד כקבלן לעבודות עץ. 

״אמרתי שאני צריך פסק זמן כדי לעשות דברים בידיים״, הוא מספר. ״אבל לא עזבתי את התכנון. הייתי בשני כובעים – כובע המתכנן וכובע המבצע. בגיל 54 החלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, ובשנת 2007 הקמתי משרד עצמאי שהיום מונה ארבעה עובדים, ועוסק באדריכלות - כל מה שהוא לא בניינים. אנחנו יוצרים מרחבים, מקומות וחללים – בכל קנה מידה״. 

אחד הפרויקטים המשמעותיים עבורו הוא קמפוס חינוך מבואות הנגב בקיבוץ שובל, שכולל בתי ספר, מרכז אתלטיקה, מרכז מדעי ותיאטרון חוץ (לא אמפי!) שמשמש אלפי תלמידים. ״רצוי שאדריכל הנוף ייכנס לפרויקט כבר בהתחלה. הוא זה שקובע, לדוגמה, את כל הגבהים בפרויקט. בכל פרויקט כולם מחכים לתכנית הראשונה של הגבהים של אדריכל הנוף, ואז כולם ׳מתיישבים׳ עליה״.

עוד פרויקט שיקר לליבו הוא גן זיכרון קטן שמשתרע על פני שטח של דונם במושב חרוצים, שתוכנן במעגלים ובמרכזו יש פרגולה – גזיבו שמטפס כיסה אותו. ״זה פרויקט שמוקדש לבן המקום, שהיה קבלן וחבר ונפטר. ביצענו את הכל ביומיים – חברים ואנשים מהמושב״.

בנימיני אמון גם על אדריכלות הנוף בחוות ערנדל בערבה, מוצב צבאי שהפך למלון בוטיק. ״עשיתי גם הרבה רחובות. אחד הרחובות שאני גאה בתכנון שלו הוא רחוב השחם בפתח תקווה, אזור שסביבו תעשיית הייטק ומסעדות. הוא היה רחוב נורא ואיום והמטרה היתה להפוך אותו לאזור בילוי. הרחבנו אותו, הגדלנו, הכנסנו שתי שדרות של דולבים. היום הולכי הרגל שמסתובבים בו – ביום ובלילה – מרגישים אחרת לגמרי״. 

Duration: 00:39:06

שירה זלוור היא אמנית וזוכת פרס שיף לאמנות ריאליסטית – הפסלת הראשונה (והיחידה) שזכתה בפרס עד כה. בימים אלה היא מציגה בתערוכה ״עוד רגע״ במוזיאון אגם בראשון לציון עציץ, כלב, עורבים, גובלן וזר פרחים – שמרחוק נראים כמו ״הדבר עצמו״ אבל עשויים משעווה.

בעקבות זכייתה בפרס שיף הציגה במוזיאון תל אביב תערוכת יחיד ובה 373 (!) ציפורים מ־86 מינים, שפיסלה באופן ריאליסטי, גם הן משעווה (נחשו כמה זמן זה לקח לה). ״בתפיסה שלי אני לא חושבת שאני יודעת לפסל״, היא אומרת. ״כל פעם אני חושבת איך עושים את זה, ומלמדת את עצמי מהתחלה. המטרה שלי היא לא ריאליזם מתוך חיקוי הטבע, אלא יש לי פנטזיה ואני מגשימה אותה. מה שאני רואה הם דברים ריאליסטיים וצבעוניים – הם אלה שמפעילים אצלי משהו״.

בימיה הראשונים כפסלת פיסלה בעיקר דמויות, ביניהן כאלה שנמכרו ביריד צבע טרי (הראשון!). ״בלילה שלפני הפריוויו נמכרו כל העבודות. זה היה ממש טראומטי. שנה אחר כך, כשהיתה לי תערוכת יחיד, החלטתי שאני לא עושה יותר דמויות, ובין השאר התחלתי ליצור גובלנים משעווה״. 

זלוור, שגדלה בבית דתי של הורים שעלו מאוסטרליה, למדה באולפנה אבל תמיד ביקרה במוזיאונים ויצרה במסורות קראפט שונות. גם בלימודי האמנות במדרשה היא לא למדה פיסול, ומתחילת דרכה הבינה ש״האמנים שהכי נגעו בי היו אלה שכנים עם עצמם. אלה שהאמנתי להם. היה לי חשוב למצוא את מי שאני – ומשם לגדול״.

Duration: 00:43:20

רונן חן הוא מעצב אופנה שציין השנה 30 (או ליתר דיוק 31, אבל מי סופרת) שנים למותג המצליח שלו, שהקים בשנת 1994. כבר בערב תצוגת הגמר שלו כסטודנט בשנקר, בשנת 1990, קיבל הצעה מבית האופנה של גדעון אוברזון שבו עבד כשנה (״זה היה כמו להגיד למישהו שעשה שני שיעורי שחייה לשחות באוקיינוס״); ואחרי ביקור ביפן הבין לראשונה את הסגנון שלו. 

״זה היה כמו לנסוע לירח. כל התרבות והאסתטיקה היפנית לא היו מוכרים אז בארץ. עמדתי נפעם מול כל סידור פרחים״, הוא מספר. ״ראיתי את המינימליזם היפני והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, זה מה שמדבר אלי״.

כבר מההתחלה ידע שהוא לא רוצה לעבוד בקצוות של עולם האופנה. ״הבנתי שלא בא לי לעשות את הנשגב והבלתי מושג, וגם לא אופנה המונית – אלא משהו שיפנה לאנשים בגילי דאז, בגדים נקיים, מינימליסטיים. אחרי עבודה של כשנה מהבית פתחתי את החנות הראשונה ברחוב שינקין בתל אביב״.

מאז ועד היום הוא דוגל בסגנון שהתחיל איתו – בגדים אסתטיים, נקיים, פרקטיים - גם כשהעסק מונה כ־130 עובדים ב־22 חנויות ומייצר קולקציה אחת לשבועיים(!). ״פעם היינו מוציאים קולקציית קיץ וחורף, היום אנחנו מוציאים קולקציה חדשה כל שבועיים, 25 פעמים בשנה. זה קצב מסחרר של מיני־דרופים״.

בעשר השנים האחרונות הוא מרבה גם לייצר שיתופי פעולה, גם עם א.נשים שהם לא בהכרח מעצבי אופנה וחושבים על בגדים בצורות שונות ממנו. אחד מהם גם הפך לשיתוף פעולה קבוע שהוליד את מותג־הבן Oma, בתחילה בעיצובה של מיטל ויינברג והיום בעיצובה של סיון חיימי שממשיכה את דרכה.

כמעצב ותיק הוא מספר שהצורך לחדש קיים היום הרבה יותר מבעבר. ״יש לנו פריטים שהם בסט־סלרס ואנחנו חוזרים אליהם, אבל השמן שבתוך המכונות מתחלף כל הזמן. אנשים רוצים חדש, זה משהו שלא היה קיים ככה לפני עידן האינסטגרם. במקביל, אני כן רוצה להמשיך לייצר בגדים עם חיי מדף ארוכים, ואולי גם קצת פחות לזהם את כדור הארץ״. 

Duration: 00:41:02

המעצב אריק בן שמחון החל את דרכו לפני 32 שנה, ומאז הוא עסוק בעיקר בעיצוב רהיטים ופריטים לחלל הבית. במהלך השנים פיתח כתב יד אישי וסגנון מאפיין מובחן שמזוהה עם העיצובים שלו: ״אני מרגיש שהיום הדברים שלי הם פחות מתאמצים ויותר נינוחים, אבל עדיין יש להם את כתב היד שלי. אני שואף שכשתעבור לצידם תיעצר או תאט; אבל גם שהפריט יחיה לצידך ולא ידרוש ממך דמי שכירות על שזכית לשהות במחיצתו״.את דרכו החל בעיצוב מנורות במסגריה של אבא של חבר, בשאיפה לייצר תיק עבודות ולהתקבל ללימודים בבצלאל. ההתנסות הזו הייתה דווקא זו ש״הסלילה את דרכו לאוטודידקטיות״, ומאז הוא מוכר את המוצרים שלו ברחבי הארץ ובעולם. בשנת 2008 הציג לראשונה בשבוע העיצוב מילאנו, נקודה שמהווה מבחינתו ציון דרך שהכניסה אותו ל״משחק של הגדולים״.
אחת ההפתעות הגדולות שהיו לו כשהתחיל לעבוד בעולם היא שדווקא דרך זה למד לאהוב את ישראל. ״הישראליות מבחינתי היא פורמט שבו אין לך כבוד למסורת, במובן הטוב של המילה. אבל בתוך האין־מסורת הזו נוצר די.אן.איי, מחפף, אבל בגלל זה הוא פתוח לדברים חדשים״.
המטרה מבחינתו היא באמצעות הפריטים והרהיטים ״לעסוק בדרך שבה אנחנו מדברים. העולם השתנה, אבל עדיין כשאני בא לבתים יש בסלון ספה ושתי כורסאות. האופנה מגיבה מהר לתרבות, העיצוב לא. אני לא חושב שבית צריך להיות קלאסי; הוא צריך להיות פרסונלי. בעולמות שלנו שולטת תעשייה בורגנית שאני מנסה מדי פעם לתת לה כאפות״.
מה שהוא הכי אוהב בעולם שלו הוא שהוא שמעצב יכול לעשות מה שבא לו, גם אם מדובר בכיסא עם תשע רגליים ופרווה ורודה. ״בניתי לי יקום כזה שבו אני חד לעצמי את החידות, ואז מנסה לפתור אותן״.

Duration: 00:44:24

האמנית מיכל הלפמן פעילה בשדה האמנות המקומי (והבינלאומי) קרוב ל־30 שנה, תקופה שבמהלכה דברים השתנו בעבודתה, אבל חלקם נשאר לאורך כל הדרך. ״כבר בתערוכת הגמר שלי היה ממד פרפורמטיבי, נוכחות של גוף ותשוקה לטוטאליות בעבודה. אבל מאז עברתי הרבה גלגולים״.

את החיבור המתמשך שלה לממד הגופני היא מסבירה שהיא ״אדם שרוקד ומתעניין במוליכות של תנועה. התנועה היא לא רק בגוף, היא צריכה להיות גם במחשבה ובחיים. מאחר ואני לא רקדנית או כוריאוגרפית, אני מייצרת מסגרת שיכולה להזמין לתוכה אנשים שזה המקצוע שלהם, ליצוק את התוכן. אני מזהה מי הנשאים שיכולים להעשיר ולהפרות את העבודה שלי״.

לאחרונה הציגה תערוכת יחיד באמסטרדם, שבה בא לידי ביטוי הדחף שלה לצאת למקומות אחרים. במקרה הזה אותו מקום אחר התגלגל לפתחה כשהתחילה ללמוד קבלה, מה ש״שינה את האוריינטציה ואת הווקטור של העבודה שלי״. וגם פה עבדה עם קבוצה של רקדנים, מה שהניב עבודת וידיאו, לצד ״מרחב אחר של פיסול וציור ידני, מאוד עשוי״.

למרות התקופה הקשה היא משתדלת להישאר תמיד אופטימית, והתערוכה בהולנד אפילו חיזקה את התחושה שלה. ״הלב שלי מאוד כבד ואני לא מנותקת מהכאב הגדול, אבל כשאני מסתכלת על הדרך, או על איזה סוג של עתיד, ברור לי שעל עולם האמנות הישראלי לנסח את עצמו יותר בחדות, וזה מתחיל לקרות. יש חיפוש ויש שאלות שהיו צריכות להישאל – ועכשיו צריך לתת עליהן מענה״.

Duration: 00:44:31

יעל בן עזר היא רקדנית, כוריאוגרפית ויוצרת. לפני כשנתיים יצאה לדרך עצמאית אחרי 11 שנים אינטנסיביות בלהקת בת שבע, שבהן ״למדתי כל מה שיכולתי ללמוד, התנסיתי בהופעות, יצרתי עבודות קצרות, למדתי איך עובד ניהול הצגה, איך עובד תהליך יצירתי, הייתי בוועד הרקדנים. אספתי כל מה שיכולתי מהמקום״. 

את ההחלטה לעזוב היא קיבלה אחרי ש״התחיל להיות לי מדי נוח. זו היתה הרגשה נפלאה, אבל לקראת הסוף הרגשתי שאני לא רוצה שיהיה לי כל כך נוח״.  מאז, המלאכה שלה היא להפוך את היצירה למה שהיא מרגישה עכשיו. 

״הקראפט הזה הוא מה שכל הזמן הופך את הרגע למה שאת. האתגר הוא להיות ברגע ולהפוך אותו אלייך. מחול הוא פשוט מראה של התודעה שלנו. אני באה מתוך המציאות שכל הקהל בא ממנה, הקראפט שלי הוא להיות ברגע״.

גם היום, כשהיא עובדת כיוצרת עצמאית, מעניינת אותה בעיקר החוויה של בני האדם – כלומר, של הרקדנים והרקדניות שהיא מנחה ואלה שרוקדים לצידה. ״לא מעניין אותי לראות צורה יפה. תמיד קיימת האסתטיקה של הגוף, אבל אם אני רואה רקדן שמבצע כמו טכנאי – זה פשוט לא מעניין אותי״.

העבודה החדשה שלה, B Side, נולדה ״מתוך רצון להפוך את התקליט. מתוך הרעיון של נגטיב אימג׳, שבו אני הופכת את התקליט שוב ושוב. מחקר על הפכים, שהוא כמעט כלי פנימי שעוזר לי לצאת מהגבולות של עצמי כיוצרת״. את המוזיקה יצר בן זוגה, תאי רונה, ש״יצר פסקול שלפעמים הנחה את היצירה, כמו לרכב על גל שפשוט ממשיך״.

ברגע הזה בקריירה שלה, היא עדיין מרגישה לפעמים שהיא ״כמו תינוק בחוץ, ומצד שני אני יודעת על עצמי המון. אני מאמינה ומקווה שעוד ייפתחו לי דלתות שאני בכלל לא יכולה לדמיין, ומקווה גם למצוא בתוך כל זה איזשהו שקט״.

Duration: 00:41:14

לניל כהן יש רקע כאפטריסט וכצלם וידיאו ודיי ג׳וב בהייטק, אבל הוא עושה עוד המון דברים – מעיצוב חולצות ועד בימוי קליפים. ״אני חנטריש של מלא כלים שרכשתי בדרך״, הוא אומר, ״ומעבר לזה יש לי מוטיבציה ילדית לפתור אתגרים ובעיות עם יצירתיות, סטורי־טלינג ועיצוב. זה כיף לי״.

בתום שירות בדובר צה״ל הוא עבד בחברת פרסום, ומשם המשיך לשנקר ״בציפיה שזה יגרום לי להרגיש מעצב. אני שמח על המפגש עם כל האנשים אבל באיזשהו שלב נפל לי האסימון שאני לא צריך את המסגרת בשביל לעצב״.

עד לפני ארבע שנים עבד רוב הזמן כעצמאי, ומשהו בחוויה של עבודה בחברת הייטק גרם לו להיות בפוזיציה ש״מביאה אותי לפרויקט כשאני יותר גמיש. האגו יותר בפרופורציות״. את הסיפוק היצירתי הוא מוצא במותג העצמאי שלו, Con, שמבחינתו הוא תגובה כנה לכל מה שהוא מרגיש שהוא צריך להגיב לו.

אחד הפרויקטים המשמעותיים האחרונים שלו היה בימוי קליפ לשיר של יוני בלוך, ״סוף טוב״, שמתאר מציאות אוטופית ומבוסס רובו על בינה מלאכותית. ״הפרויקט נולד בחודש – אירוע על סטרואידים, והיה בו שחרור ואמונה מהצד של יוני״. 

על ההשפעה של הבינה על החיים והיצירתיות שלנו הוא אומר: ״אני נע על הקשת של בין זה מכבה אותי וגורם לי לרצות למות, לבין איזה כיף שאפשר ליצור עם זה ושאנחנו חווים את התקופה הזו. לא צריך לבוא אל הכלים האלה ממקום של התנגדות מובנית, וזה גם הגיוני שהדור שלנו יהיה סקרן ואמביוולנטי כלפיהם״.

היצירה מספקת לו הנאה רבה, ומבחינתו היא שוות ערך ללעשות מדיטציה, להיות במרחב שבו הראש  עובד, מגיב למציאות. ״יש לי צורך מנטלי ביצירה: כשמשעמם לי אני נהיה עצוב, וכשאני יוצר משהו שאני כמו ילד שרוצה להראות ציור לאמא, לחבר, לעולם״.

Duration: 00:40:53

צביקה קנוניץ הוא אדריכל נוף ובעל המשרד ״קו בנוף״ שמונה כ־20 אדריכלים. בפרק שהוקלט בשיתוף איטונג, במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף תחת הכותרת ״על הקצה - אדריכלות בצוק העיתים״, הוא מספר שהנושא מתחבר להוויה המקצועית שלו באופן מזוקק.

את המשיכה שלו לתחום גילה בראשית שנות ה־80 כשעבד כחייל משוחרר בגינון וגילה שכשאנשים נמצאים בחברת צמחים וצמחיה – הם עוברים פאזה. במהלך השנים הוא עוסק בשני תחומים עיקריים: הראשון הוא אדריכלות נוף במוסדות קליניים לבריאות ובריאות הנפש, והשני הוא אדריכלות נוף של פארקים ומתחמי אקסטרים. 

״ב־2014 נכנסתי למוסד לבריאות הנפש כדי לעשות מחקר במחלקה הסגורה, במסגרת התזה שלי בטכניון. הבנתי שאדריכלות נוף היא מקצוע נפלא, אבל הוא יכול להיות גם כלי משמעותי במשחק שנקרא איכות החיים״.

קנוניץ אמון בין השאר על תכנון פארק האקסטרים הראשון בארץ, פארק גלית בתל אביב; ועל הגן במחלקה ע״ש לילי שרון בבית החולים שיבא, שבו גם שילב ציורי קיר של רמי מאירי. ״אדריכלי נוף צריכים לדעת מי קהל היעד שלהם. הערך המוסף שלנו הוא שאנחנו יודעים לעבוד עם הרבה תחומים, אנחנו סוחבים אלינו את האקולוגיה, המורפולוגיה, האגרונומיה, העיצוב ועוד. יש לנו מרחב פעולה ב־360 מעלות״.

כאדם שמחבב קלישאות וטוען ש״כל הקלישאות נכונות״, הוא מסביר שהוא לא אוהב אדריכלות נוף – אלא מאוהב בה. ״התהליך  אמנם סיזיפי, אבל הגיע הזמן שנחשוב גם על היכולת שלנו, באמצעות אדריכלות הנוף, לרפא, לעזור ולשפר את איכות החיים״.

Duration: 00:42:36

איזי ולוטם בלנק הם אדריכלי נוף, וגם אב ובתו. איזי, בעל משרד לאדריכלי נוף שפועל כבר 38 שנים, הוא גם יו״ר האיגוד הישראלי של אדריכלי הנוף, שבמסגרת הכנס השנתי שלו הוקלטו ארבעה פרקים לפודקאסט בשיתוף איטונג. 

השנה התקיים הכנס תחת הכותרת ״על הקצה - אדריכלות בצוק העיתים״. ״אנחנו מנסים להיות רלוונטיים״,  אומר בלנק, ״השנה כולנו נמצאים על הקצה, אבל מביאים איתנו גם אופטימיות״. על התחום הוא מוסיף: ״אנחנו נחשבים במידה מסוימת הבן החורג של האדריכלות. פחות מכירים את התחום ולפעמים הוא נחשב פחות סקסי, אבל לעשות נוף לא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר חשוב, מליצור את המבנים. את הנוף עושים בשביל הנשמה״.

לוטם  גדלה בבית שהתחום בו היה נוכח, אבל גילתה שזה מה שהיא רוצה לעשות רק בטיול אחרי הצבא, כשמצאה את עצמה נלהבת מפארקים בארצות הברית. היא הלכה ללמוד, כמו אביה, בטכניון, ואחר כך עבדה במשך כמה שנים בסטודיו אורבנוף, עד שהצטרפה לפני שנתיים לסטודיו של אביה. 

במסגרת אורבנוף ליוותה מקרוב את אחד מפרויקטי אדריכלות הנוף המשמעותיים של התקופה האחרונה – בוסתן מוז״א במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. ״הבוסתן הוא קודם כל מתנה לעיר״, היא אומרת. ״הוא מביא משהו אחר ומעניק המון סוגים של חוויות״.

בלנק ומשרדו אמונים בין השאר על אדריכלות הנוף בעיר הבה״דים – פרויקט בקנה מידה ובתקציב עצום; ולאחרונה גם על הפארק של רוני – גן הנצחה לזכרה של התצפיתנית רוני אשל. אבל אחד הפרויקטים הכי משמעותיים עבורו היה תכנון הפארק הראשון בעיר מודיעין, שתכנן כאדריכל נוף צעיר בשנות ה־90. ״זה היה הגן הראשון בארץ שנטוע רק בעצים של ארץ ישראל ואזור הים התיכון. עוד אז האמנתי שאנחנו צריכים להטמיע את הרעיון של להשתמש במה שגדל כאן ומה שנכון לכאן גם בפארקים שלנו״.

ההצלחה עבורם נמדדת בעיקר הודות לדבר אחד – עד כמה שוהים האנשים במקום. ״הדבר הכי מרגש בפרויקט הוא להגיע ולראות אנשים בגן, ולהרגיש שהוא תמיד היה שם״, אומרת לוטם. 

Duration: 00:42:02

אריאל הכהן הוא אמן וצלם, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל (2019) והתואר השני בצילום ברויאל קולג׳ בלונדון (2022); זוכה פרס רפפורט של מוזיאון תל אביב לשנת 2024, שאותו חלק עם שלושה אמנים נוספים ובמסגרתו יציג במהלך השנה הקרובה תערוכה במוזיאון; ובוגר התכנית לפיתוח מקצועי של מרכז אדמונד דה רוטשילד. 

בימים אלה הוא מציג בתערוכה ״שולחן עבודה״ במוזיאון חיפה לאמנות את העבודה Posting, שצולמה באתר הארכיאולוגי סטונהג׳ באנגליה. ״העניין שלי עם צילום הוא העניין שלי עם המציאות״, הוא אומר. ״המקום שבו אני נמצא, העובדה שאני ירושלמי והקשר שלי ללונדון – כל אלה נכנסים לעבודות שלי״.

הכהן נולד וגדל בירושלים, שבה הוא גם חי ועובד היום, לאמא שעלתה מלונדון – כך שבכל שנה היה נוסע לביקורי משפחה בעיר. ״ירושלים בשבילי היא אבק, אספלט ואבן ירושלמית מסנוורת, ולונדון היא הפוך – היא האור, הקלאסיות. כשהחלטתי לעשות תואר שני היה לי ברור שאני רוצה לחזור אליה״.

הפרויקט שהציג בסיום התואר השני, שעוסק במועדוני סיף יהודים בתחילת המאה ה־20 באירופה, הוא פרויקט מתמשך שהוא ממשיך לעבוד עליו גם היום. הוא עוסק בה בדימוי הגוף היהודי – הכוחני והעוצמתי וגם החלש והאימפוטנטי. גם בעבודה החדשה שהוא עובד עליה בימים אלה, לקראת התערוכה במוזיאון תל אביב, הוא חוזר ועוסק בנושא – מזווית אחרת.

 ״העבודה נקראת ׳על נהרות׳, והיא מיצב וידיאו שהתחלתי לעבוד עליו עוד לפני המלחמה, כשהתחיל להרגיש פה קצת כמו החלום ושברו. זו העבודה הכי פוליטית עשיתי עד כה, כי היא מתייחסת למלחמה, להשלכות שלה, למרחב, ולעובדה שיש אלפי מאות פליטים – משני הצדדים – שעוד לא חזרו לבית שלהם״.

בשנים האחרונות הוא עוסק גם בפיסול ותבליטים, ואוהב את העובדה שהוא לא צריך להיות בסטודיו כדי לעבוד. ״הגלגלים תמיד מסתובבים, וזה קורה בצורות שונות ומפתיעות. אבל לפעמים אני שואל את עצמי מי הנמען לאמנות שלי, האם הוא פתוח להקשיב ולשמוע. השאלה הזו לפעמים מכבידה, בעיקר בזמן כזה״. 

Duration: 00:41:29

בשיתוף ניגא שף For Home

יעל מוסקוביץ היא סמנכ״לית השיווק של ניגא שף For Home – חברה שמספקת פתרונות פרימיום למטבחים. החברה צמחה מתוך החברה המשפחתית ניגא שף, שהיא ושלושת אחיה הם כבר דור שלישי בעסק שמציין בימים אלה 40 שנות פעילות. בעוד שחברת האם מתמקדת במטבחים מוסדיים של מסעדות, בתי מלון ועוד, החברה שהקימה מוסקוביץ לפני 11 שנים מספקת פתרונות למטבחים בבתים פרטיים.

כאומה שאוהבת לאכול, לארח ולעסוק בקראפט של בישול, מוסקוביץ מספרת על פריטים ״משני חיים״ כמו תנורים חכמים שמנקים את עצמם או מדיח כלים בארבע דקות. ״אנחנו עוסקים בחינוך שוק. אחד החומרים הכי בולטים היום, לדוגמה, הוא הנירוסטה, הכוכבת של כל מטבח. היא לא ה׳גו־טו׳ של לקוחות פרטיים, אבל לאט לאט אנשים שמחפשים רמת מטבח ואירוח גבוהה נפתחים לרעיון״.

העבודה של החברה נעשית באופן מותאם לכל לקוח: ״הבקשה הכי שגורה של ישראלים היא להכניס המון מוצרים בכמה שפחות מקום, והיום אנחנו יודעים לתת מענה גם למטבחים קומפקטיים שיודעים להכיל הרבה אלמנטים. הספקים שאנחנו עובדים איתם בחו״ל לפעמים בהלם, גם מהגודל של המטבחים אבל גם מהיצירתיות. אנחנו גורמים להם להיות גמישים״.

מוסקוביץ עצמה מחוברת מאז ומעולם לתחום העיצוב – היא למדה תקשורת חזותית בטכניון ובהמשך גם תקשורת וייעוץ ארגוני, ובמהלך השנים עוסקת בקרמיקה. החלק האהוב עליה בעבודה הוא לקבל את התכנית הראשונה של מטבח – בין אם הוא מטבח פנים או מטבח חוץ – ולהתחיל להרכיב את הפאזל. ״אני אוהבת גם התקנות, למרות שזה החלק הכי מלחיץ, אבל זו ההזדמנות לראות את הדברים קורים ממש מול העיניים״.

Duration: 00:39:01

דורון גליה קינד, המנהל האמנותי ומנהל שותף של המפעל בירושלים, נכנס לתפקיד בקיץ האחרון אחרי ששב משלוש שנים בהולנד: ״גיליתי שאפשר לחיות אחרת ולא להרגיש אשמה, וזה עדיין קצת הבית השני שלנו״. במקור הוא ירושלמי בעצמו, בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי שעסק במהלך השנים בבמה, תיאטרון ופרפורמנס. אפילו החתונה (הראשונה) שלו עם זוגתו דניאל התקיימה במפעל. אחריה התקיימו עוד כמה וכמה חתונות – עם אותה בת זוג במקומות שונים.

״המפעל הוא מרכז לתרבות ואמנות והוא חיה קצת מוזרה, מקום למפגש שמייצג רוח חופשית בירושלים. אנחנו עמותה שנתמכת על ידי כל מיני גופים וקרנות, כולל עיריית ירושלים, ויש בו איזון עדין. המתח בין הממסד לבין הדבר שרוצה לפרוץ ולא שואל אף אחד – קיים כל הזמן״.

המפעל כולל בין השאר גלריה לאמנות שאליה נכנס לאחרונה כאוצר ראשי האמן ניב גפני, במה להופעות לקולקטיבים ואמנים עצמאיים, בית קפה, מסעדה, מרחב לעבודה ועוד. ״לפני שלושה חודשים פתחנו חנות לאמנות ועיצוב ירושלמי, וזה מבחינתנו דבר גדול שדורש מאיתנו עוד מערכת קטנה בתוך המפעל.

״יחד ובתוך כל זה נוצרה הבנה של מרכז: אנחנו מנסים להכיל את היומיום של האדם הליברלי בעיר, וחושבים כל הזמן על האקו־סיסטם ועל מה מרכז תרבות צריך להכיל בתוכו. הציבור הליברלי בירושלים הוא ציבור מדהים, ויש גם תחושה בין גופי התרבות השונים שהיא מאוד טובה. אני מרגיש שאנחנו פועלים למען אותה מטרה״.

עם כל זה, הפעילות במסגרת מרכז מסוג כזה בירושלים היא לא תמיד פשוטה: ״אנחנו הולכים על חבל דק, אבל המפעל עושה אותי אופטימי. אני יודע שהעשייה היא דרך לייצר חיים נורמלים ושפויים, כי אחרת אני אשתגע״.

Duration: 00:41:09

האמנית אירה אדוארדובנה זכתה לאחרונה בפרס גוגנהיים בקטגוריה של וידיאו וקולנוע – שבמסגרתו תעבוד במהלך השנה הקרובה על הפרויקט הבא שלה. אדוארדובנה, שחיה על קו תל אביב ניו יורק, היא בוגרת תואר ראשון במכון טכנולוגי חולון, ובווידיאו החלה לעסוק במהלך לימוד התואר השני בניו יורק: ״התעניינתי בלפרק סיפור ולהרכיב אותו מחדש בצורה שבה הוא לא כל כך שלם. זה התחיל בזה שניסיתי לפרק סיפור לפי הארכיטקטורה שבה הוא מתרחש״.

במהלך השנים היא עוסקת בעבודותיה בזיכרון ובדרך שבה אנחנו זוכרים – בצורה לא כרונולוגית או לא ליניארית, ומשתמשת בין השאר בחזרתיות כדי לנרמל טראומות, באמצעות הפיכתן לעוד זכרונות. כשהיתה בת עשר עזבה עם משפחתה את טשקנט שבאוזבקיסטן ועלתה ארצה – אירוע שבהשראתו יצרה כמה מהעבודות המשמעותיות שלה, ביניהן ״על סוליות זרות״ שהוצגה במוזיאון ישראל וגם נרכשה לאוסף שלו, ו״דרך הברזל״ שהוצגה במוזיאון תל אביב לפני כשנתיים ולוותה גם ברומן גרפי שהיווה סוג של סטורי בורד לעבודה.

עם השנים הפכו עבודות הווידיאו שלה למורכבות יותר וקולנועיות יותר, ומבני משפחתה הקרובה עברה לעבוד גם עם שחקנים. ״אני חובבת קולנוע איטי, והרבה פעמים אני מרגישה פומו בעבודות שלי, שאני לא הולכת יד ביד עם התקופה. אני ממש כותבת תסריט, ואני יודעת בערך מה יקרה בסוף זה חייב להיות בשליטה, אבל לפעמים בשלב העריכה קורים דברים מעניינים״.

דווקא העבודה הבאה שלה תהיה כזו פחות מתוסרטת מראש – פרויקט שהחלה במהלך שנת הרזידנסי שלה בארטפורט שבו היא מתחקה אחרי שני אוביקטים יקרי ערך שהביאה משפחתה כשעלתה לישראל: רובה ציד וסדרה של הדפסים, שנרכשו במטרה למכור אותם פה. ״אלה אוביקטים שיש בהם אלמנט של כישלון, של פנטזיה שלא הוגשמה. הניסיון שלי יהיה למכור אותם בכל מיני דרכים – וזו הפעם הראשונה שאני לא יודעת מה יהיה בהתחלה, באמצע או בסופה של העבודה״. 

Duration: 00:42:30

האמנית רות פתיר יצגה את ישראל בביאנלה האחרונה לאמנות בוונציה והציגה/לא הציגה את פרויקט ״ארץ אם״, שמוצג בימים אלה במלואו במוזיאון תל אביב. הפרויקט המאוד־אישי (״אני מתעקשת באופן אובססיבי להגיד שהעבודות שלי הן דוקו״) עוסק בתהליך שעברה להקפאת ביציות ומורכב בעיקר מעבודות וידיאו, שדורשות זמן צפייה לא קצר. 

״האמנתי שהעבודה מספיק מעניינת ויכולה לעבוד בתחרות עם אמנות מכל העולם, אבל אנחנו אף פעם לא נדע״, היא אומרת, כשהיא מתייחסת לבחירה שלה ושל האוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית להותיר את הביתן הישראלי בוונציה סגור עד תום הלחימה והשבת החטופים (שני דברים שלא קרו עדיין).

״לא היתה בסיטואציה הזו החלטה טובה שאפשר לקחת. המציאות היתה נוראית ועדיין נוראית. רציתי להראות משהו שהייתי גאה בו ומכיל מורכבות שלא רואים מבחוץ ביחס למה זה להיות אישה ישראלית כרגע, אבל מול המציאות של אפריל זה לא התאפשר. מאז שהתערוכה במוזיאון נפתחה, אני מרגישה שהדעה של האם אני בסדר או לא בסדר התרחקה, כי יש את האמנות״.

פתיר היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל והתואר השני באמנות ניו מדיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק (בגלגולה הקודם היא היתה בין השאר כתבת אמנות ואוצרת). בגלגול הנוכחי היא מתעניינת ב״לחשוב על טכנולוגיות חדשות כמטאפורה למצב האנושי״, תהליך שהחל כששבה ארצה מארצות הברית ויצרה את ״מכתבי אהבה לרות״, פרויקט ש״שינה עבורי את מערכת היחסים עם מה זה אומר לעשות אמנות״. בעבודות שהיא עושה מאז היא ״עסוקה בריאליזם, במהי המציאות ומה הכי קרוב לאיך שהיא מרגישה״. 

עד גיל 30 היא חשבה שהמהפכה הפמיניסטית הסתיימה ושניצחנו, אבל אז הבינה ש״היה לי נוח בחוויה שאני שווה בין שווים. טכנולוגיה עבורי היא כלי או הרבה כלים שמממשים את הדבר הזה. הבנתי שיש סיבה שאני מפחדת ממחשב. הגילוי החדש שלי היה הוא שהמהפכה לא נגמרה, והיום היא קורית גם דרך הטכנולוגיה״. 

-

אם הגעתן עד לפה, האמן שהיא רוצה עבודה שלו בבית הוא Ryotaro Satoוהבדיחה? הנה ריקי ג׳רוויס מספר אותה לג׳רי סיינפלד: https://www.instagram.com/reel/DBUIWH4t6_L

Duration: 00:52:02

מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר הם המנהלים האמנותיים של פסטיבל ישראל, שייפתח בתחילת חודש יולי בפעם ה־64(!) – בירושלים, בנגב המערבי ולראשונה גם בצפון הארץ. הם נכנסו לתפקידם לפני ארבע שנים, שנים שהיו קריטיות בכל דרך שבה מסתכלים על זה.

״ב־6 באוקטובר 2023 היה לנו פסטיבל כמעט מוכן לשנת 2024״, מספרת ואעקנין. ״הבנו שכל מה שתכננו לא רלוונטי, צריך לשים אותו בצד ולעשות שינוי כיוון״. ״אנחנו לא רוצים ליצור בועה אסקפיסטית״, מוסיף מאוטנר. ״לא היינו מסוגלים לקום בבוקר ולהסתכל במראה אם היינו עושים פסטיבל שמתעסק במחול עכשווי בנורווגיה״.

המציאות תהיה נוכחת בפסטיבל הקרוב, בין השאר בהפקה חדשה שעוסקת באסון מגרש הכדורגל במג׳דל שמס (שתתקיים גם בלוקיישן שבו הוא התרחש וגם במגרש כדורגל בירושלים); בסדרה של נאומים נגד הייאוש שישאו אנשי ונשות תרבות מובילים, ועוד תכנים ומופעים רבים. 

״כשהתחלנו היינו צריכים ללמוד את השדה הבינלאומי״, אומרת ואעקנין, ״ומהשנה שעברה אנחנו בתוך סיטואציה של חרם תרבותי שנהיה יותר ויותר הרמטי. אנחנו שוב בתוך עולם של הפקות מקור, רק שהדיאלוג עם המציאות הוא יותר משמעותי. הכל באקסטרים. זו יוגה של ניהול אמנותי״.

בתור שני בעלי ניסיון רב בניהול אירועים אמנותיים, ביניהם עונת התרבות, פסטיבל מקודשת בירושלים והפצ׳ה קוצ׳ה (מאוטנר), ואירועי תיאטרון ופסטיבלים שונים (ואעקנין), הנושא של מעורבות הקהל ביצירה חשוב להם. ״כל התחום של אימרסיביות, של השתתפות ושל מערכת היחסים בין האמן לקהל מעסיקה אותנו. אני בעניין של לפרק את האטלייה של האמן, לתת לאמנות לזרום פנימה״.

״בשלב הזה של חיינו״, אומרת ואעקנין, ״כשאנחנו מרגישים כזה חוסר שליטה, זו זכות. יש משהו ברעיון של פסטיבל שפוגש את המציאות שיכול להאיר מגמות ותחושות. יש תמיד מבוכה בעולם האמנות בין מה שמתכננים לעשות לבין הרגע הזה שבו התכניות פוגשות את המציאות. השאיפה שלי היא שהמבוכה הזו תקטן כמה שאפשר, שתהיה הלימה בין מה שחשוב לגעת בו לבין מה שאנחנו עושים״. 

Duration: 00:53:21

מיכל לויט עושה הרבה דברים, כולם קשורים בצורה זו או אחרת באוכל – כותבת, יועצת, יזמת ועוד: ״כששואלים אותי אני אומרת שאני מתעסקת באוכל, ואז מתחילה לפרוט״. עד לפני כשנה עבדה במשך ארבע שנים וחצי באסיף – מרכז לתרבות אוכל בישראל. היא היתה מהצוות שהקים וייסד את המקום, וגם מנהלת התכניות, החווה האורבנית על הגג, הספריה הקולינרית ונושא החדשנות במרכז.

לאוכל היא הגיעה קצת במקרה. ״רציתי להיות חוקרת תרבות והלכתי לעשות תואר רב תחומי באמנויות וקולנוע. תוך כדי עבדתי במלצרות בבסטה, שהיחידים שהיו מגיעים לשם אז היו אנשי אוכל, עיתונאים, חקלאים, יננים. אמרתי לעצמי שאולי אחקור תרבות בכלל דרך האוכל״. 

לויט התחילה לכתוב ובהמשך נסעה לעשות תואר של ארבע שנים במדעי הגסטרונומיה באיטליה. ״הבנתי שמה שמעניין אותי לחקור הוא התרבות הישראלית, ובעיקר שיש פה מלא מה לעשות ויש לי המון מה לתת. חזרתי משם ב־2018, זה היה עולם אחר לגמרי. אז אף אחד לא הבין על מה אני מדברת״.

כמה שנים לפני כן, ב־2011, גם פתחה מסעדה קטנה יחד עם הבסטה, ״המעורב״ ברחוב אלנבי. ״זה היה הדבר הראשון שעשיתי שהיה ערבוב של הכל. הגשנו מעורב מזרח ירושלמי, פתחנו גריל מיוחד רק לטבעונים והיתה ויטרינה שפנתה לרחוב שהבנתי שצריכה להיות שם אמנות, אז פניתי לחברתי רות פתיר, שאצרה שם תערוכה שהתחלפה פעם בחודש״. כבר אז היא הבינה שהיא לא מסתפקת בלהגיש אוכל, אלא חייבת לדבר על אוכל. ״לכולנו צריך להיות אכפת מה אנחנו אוכלים ולדעת מה טוב בעינינו״.

היום היא לומדת לימודי תואר שני בהבטי חברה ומדיניות של שינויי אקלים באוניברסיטת תל אביב, וכותבת תזה על שאריות במסעדות גורמה. ״קשה לי לעשות את זה בתקופה הנוכחית, אבל בתוך כל העולם הנוראי הזה יש את האסון האקלימי, ומעניין אותי לבחון דווקא את החלק של העשירון או אפילו המאיון העליון באוכלוסייה. אני רוצה להתעסק פחות בחומר ויותר ברוח, ועדיין מחפשת כל הזמן את המקום שלי בין שני הדברים״. 

Duration: 00:41:11

יעל מוריה היא אדריכלית ובעלת סטודיו מא (ראשי תיבות של מוריה אדריכלים וגם, מסתבר, ״חלל״ ביפנית). היא אמונה על תכנון של מבנים רבים, בעיקר במרחב הציבורי, ביניהם כיכר דיזנגוף המחודשת, בריכת גורדון, טיילת בת ים, האתר הארכיאולוגי בבית שאן ועוד.

בימים אלה היא מציגה במוזיאון תל אביב את ״הגן״, תערוכה שמבחינתה ״היא לא תערוכה. היא גן. זו לא תפאורה וזה לא רוצה להיות גן. יש בו גבעות שנטועה עליהן צמחיה מכל מיני סוגים – צמחיה טבעית, פלסטיק, משי, לקט מהשדות ועצים משולי פרדסים שנעקרו״.

מוריה מספרת שהכוונה שלה היתה לייצר גן מהדימיון, ללא גיאוגרפיה מסוימת אבל עם זמן ברור – בין ערביים, טרום שקיעה. ״את הזמן אפשר למדוד, הגן הוא בלי מקום. אבל כן חשוב שהוא במוזיאון, בין קירות״.

מה שמעניין אותה תמיד, לדבריה, הוא מה שנמצא בין לבין, היחסים או התווך בין הדברים. ״הגן הוא מערכת היחסים בין האדם לטבע. אני תופסת גן כמו סוג של סטייט אוף מיינד. לאורך כל ההיסטוריה הוא גם גן פרודוקטיבי שיכול לאסוף ירקות ופירות, אבל באותו זמן אפשר גם לשבת בו מתחת לעץ ולהרהר. מה שיש בין השניים הוא מבחינתי מקור היצירה. זה תמיד יהיה גם וגם ומה שביניהם״.

במהלך שנות הפעילות הרבות שלה היא גם מלמדת באקדמיה ומציגה תערוכות. ״יש לי צורך כל הזמן ללמוד ולחקור. העבודה עם סטודנטים עבודה היא סוג של מעבדת מחקר״.

בשנים האחרונות, בעיקר מאז תקופת הקורונה, היא הבינה שאי הוודאות היא מקום חשוב בתהליך העבודה שהרבה פעמים אפשר להרוויח ממנו; וגם שלעיתים אנשים מרגישים יותר בבית דווקא במרחב הציבורי. בסוף, בכל פרויקט צריך להסתכל ״לא על הפרקטיקה אלא על החיים. את הפרקטיקה אנחנו עושים כתשובה לחיים״.

Duration: 00:45:47

האמנית ילנה רוטנברג אג׳וקו, שתשתתף בחממת האמנים.ות ביריד צבע טרי שייפתח השבוע, היא בוגרת התואר הראשון בבית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר והתואר השני באמנויות בבצלאל, זוכת פרס אסנת מוזס ופרס משרד התרבות והספורט.
בשנים האחרונות היא מזוהה בעיקר עם טכניקת העבודה הייחודית שלה, באיירבראש – שגילתה מכל המקומות דווקא במהלך חילופי סטודנטים בסנט פטרסבורג. ״בבצלאל הייתי צריכה פעם בשבוע לדבר על העבודה שלי במילים, שהן לא המדיום שלי. כשהגעתי לרוסיה היו אפס ציפיות, יכולתי לעבוד בלי להסביר את עצמי. קניתי איירבראש והתחלתי להתנסות. מאז לא הסתכלתי אחורה״.

רוטנברג אג׳וקו עוסקת בעבודות שלה במבט, כזה שמתבונן גם פנימה ורק החוצה. ״עד שנולדה לי ילדה הייתי מסתכלת רק החוצה. עסקתי הרבה באיך אני יכולה לראות את אותה הסביבה בעיניים שונות. כשהתחילה הקורונה התחלתי להתעסק בבניית מרחבים למשחקי מחשב ובתלת־ממד. יש בהם משהו שדומה לאופן שבו אנחנו מתנהגים כתיירים או חווים את הסביבה כתיירים״.

היא שואפת שהציור ייתן לצופה מרחב נשימה: ״אני מרגישה שאנחנו נחנקים ורוצה לתת לעין רגע של מנוחה. אבל כן יש בעבודות דברים מטרידים, כאלה שלא ברור אם רואים לא רואים״. המבט מושפע גם מהמצב המנטלי שלה ושל הסביבה (בין השאר, מיגרנות): ״המבט הוא כלי שאמור לתווך בין הסביבה לבין המוח שלנו, אבל הוא לא כלי אמין. הוא מושפע מהמון גורמים. תמיד הרגשתי שאני לא סומכת על עצמי. אני תוהה עד כמה מה שאני רואה מייצג את מה שבאמת קורה״.

ביריד צבע טרי הקרוב היא תציג עבודות מהשנה וחצי האחרונות, גם הן נוצרו באיירבראש, במקביל לסדרת עבודות בפסטל יבש ש״נותן לשחזר את הטכניקה של איירבראש״. למרות שהעבודות יחסית קטנות, היא חולמת בגדול. ״המטרה שלי לשנתיים הקרובות היא לעבוד בקנה מידה גדול. בסטודיו הנוכחי אני לא יכולה, אבל יש לי תכנית אמביציוזית ואני עובדת על לאפשר את התנאים״. אנחנו סומכים עליה. 

Duration: 00:35:31

אבי בן שושן הוא מעצב ויוצר, שהתאהב בקרמיקה בזמן הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. הוא בכלל רצה להיות מעצב אופנה ואחר כך התעניין בקולינריה, ״ואז ביקרתי חבר בברלין והלכנו לראות תערוכת גמר של עיצוב תעשייתי. כשירדנו מהמונית בתל אביב זה היה מול שלט פרסומת למחלקות העיצוב בשנקר, וחשבתי שזה סימן״.

בתום הלימודים הגיע לעבוד בבית בנימיני במסגרת מלגת סטודיו ראשון, ומאז הוא חושב ש״קרמיקה זה משהו שבנצח המוגבל שיש לי אני תמיד אגע בו (אבל יש עוד דברים על הפרק שאני רוצה לגעת בהם)״. במהלך רוב שנות הקריירה שלו, ובעיקר בשנים של הקורונה, עסק בעיקר בייצוא של אוביקטים שלו לחו״ל. בתקופה האחרונה הוא הוריד הילוך בנושא הייצוא והתחיל גם ללמד בשנקר ובמכללה לעיצוב סמי שמעון.

בשבוע הבא בן שושן ישתתף לראשונה ביריד צבע טרי (אל תספרו לאף אחד אבל הוא ביקר בו לראשונה רק לפני שנתיים), במסגרת עיצוב טרי שבו יציג גוף עבודות חדש. הסיפור של חלקן מתחיל בשלט קרמי שמצא בחנות ברחוב העלייה (לא נספיילר), מה שהוביל אותו גם להסתכלות על קירות קרמיים, אריחים וצלילה לתוך ספרי אדריכלות. 

בין העבודות שיציג יהיו אריחים קרמיים ואוביקטים שימושיים או דקורטיביים (״שימושיים למרחב או לעיניים״), חלקם בסגנון יודאיקה ותשמישי קדושה. ״הכל תמצית של ניסיון לנסח בשפה שניסו לנסח בה את התרבות החזותית בישראל בתחילת דרכה, קצת בסגנון של ABS Objects שהופך להיות בעברית אבש חפצים״.

קירות קרמיים הם אחד הכיוונים שהוא עומד לגעת בהם בקרוב גם במסגרת קיר קרמי במרחב הציבורי שהוא אוצר בתמיכה של בית בנימיני בשילוב יוצרים ויוצרות שונים; אבל הדבר שהוא הכי היה רוצה לעשות הוא לעצב פארק ציבורי ״עם אוביקטים בסקייל גדול, כולם שימושיים וכולם בעלי מוטיבים חזותיים מהתרבות הישראלית״. עכשיו הוא מחכה רק ליזם או אדריכל. שומעים? 

Duration: 00:37:10

מנור גרא היא המנכ״לית הטרייה של יריד צבע טרי שייפתח ב־21.5 במרכז הטכני קרמניצקי בתל אביב. היא חלק בלתי נפרד מהיריד כבר שנים רבות, ונכנסה כחברת צוות במשרה מלאה בשנת 2020 – השנה היחידה שבה היריד לא התקיים פיזית אלא אונליין, בשל סגרי הקורונה.

הפעם הראשונה שהגיעה ליריד היתה במהדורתו השנייה: ״הגעתי עם אבא שלי ונפעמתי. אחר כך היינו מגיעים כל שנה והחלום שלי היה לעבוד בו. התחלתי תוך כדי שירות צבאי בצבא כקצינה, בהתנדבות, ואחר כך כנציגת מכירות בחממה״.

עם השנים התקדמה לתפקיד אחראית על המכירות ומנהלת התוכן של היריד, עד שהפכה לפני שנתיים למשנה למנכ״ל. ״בשנה שעברה האופציה עלתה על השולחן והחלום התגשם. ביריד השישי אמרתי לקולגה צעירה שיום אחד אנהל את העסק הזה. זה עדיין מדהים אותי כל בוקר כשאני מתעוררת. אנשים לא מבינים עד כמה האופרציה הזו גדולה ועד כמה היא מתנקזת לכל כך מעט דמויות. זה צוות של אמזונות, שכל אחת מהן מעולה בלפחות שלושה דברים״. 

ביריד הקרוב יציגו 48 אמני ואמניות חממה בראשית דרכם המקצועית, לצד מעצבים ומעצבות בעיצוב טרי, פרויקטים, גלריות, רצועת לייב ופרויקטים מיוחדים. ״אנחנו יודעות למכור כל דבר אבל לא רק בהצלחה מסחרית עסקינן. המדד הראשון להצלחה של היריד הוא התכלס, כמה כרטיסים וכמה אמנות מכרנו, אחרת לא יהיה כסף ליריד הבא. 

״אבל המדד המשמעותי לא פחות הוא לראות את האפקט על הקהל. ביריד הקודם, שהתקיים בעיצומה של המלחמה, אנשים הגיעו וסיפרו שהוא נתן להם אוויר. לנו זה נותן כוח במפגשים לעוד שנה קדימה לפחות. אנחנו רוצות להגיע לכולם וזה קצת שאפתני, אבל אנחנו מסיימות בכל שנה יריד בתחושה שאפשר לעשות הכל. אם העמדנו את הדבר הזה, אין דבר שאנחנו לא יכולות לעמוד בפניו, וזו תחושה שמדהים להתהלך בה״.

להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>>
https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he/

Duration: 00:42:26

האמנית רונית ברנגה מציגה בימים אלה גוף עבודות חדש ומפתיע בתערוכת היחיד ״סימנים מקדימים״ בגלריה ברוורמן. ברנגה עסקה באמנות עוד כילדה, אבל הלכה ללמוד פסיכולוגיה וספרות (״היו לי שלוש שנים מדהימות״), ואז המשיכה לתואר שני בתולדות האמנות ובמקביל למדה רישום מודל עירום. ואז, בעקבות המלצה של אחד המרצים נרשמה ללימודי אמנות במדרשה. ״הייתי קרובה לגיל 30, נשואה ואמא, אבל הגשמתי את חלום חיי״, היא מספרת.
לפיסול קרמי הגיעה בשנה השנייה ללימודים, במקרה, הודות לחלון במערכת שגרם לה לקחת קורס אבניים למתחילים. ״מרגע שהתחלתי לעבוד עם חימר עזבתי הכל. עשר שנים רק פיסלתי בחימר, זה ענה על צורך יצירה מאוד חזק. בגלל שבחשיבה אני אמנית אבל אוהבת לעבוד עם חימר, הגעתי ליצור צלחת עם פה פעור או צלחת שנובעות ממנה אצבעות״.

העבודות עברו אבולוציה והתפתחו עם השנים לסדרה ארוכה של כלים ספק־חיים שמתקשרים עם כלים ספק־חיים אחרים, והגיעה לשיא בתערוכת יחיד שהציגה בגלריה ברוורמן בשנת 2022. ״לקחתי את הגלריה והפכתי אותה לחלל ביתי. מקבץ העבודות יצרו שלושה חללים – חלל אכילה, חדר שינה וחדר רחצה, חללים שיש בהם איזו אינטימיות בין אדם לגוף שלו, בינו לבין עצמו לבין ארבעת קירות ביתו״.

כמה שנים לפני כן היא הציגה באחד מאירועי האמנות המדוברים בעולם – ״דיסמלנד״ של בנקסי במתחם דמוי פארק שעשועים שיצר מחוץ ללונדון. ״פתאום מצאתי את עצמי מציגה במיצב יחד עם דמיאן הירסט ובנקסי. זו היתה סוג של הזייה, משהו די מטורף. דיברנו על זה שכל המפלצות מתכנסות יחד בתוך אוהל, הפריק־שואו של הקרקסים של פעם, אבל כלי המשתה שעל השולחן הם באינטראקציה בפני עצמם, הם סיפור בתוך סיפור״.

בתערוכה הנוכחית יש גוף עבודות של ציור פיגורטיבי – משהו שלא עשתה כ־20 שנה, מאז הלימודים במדרשה. אבל היא הרבה יותר מתערוכת ציור (לכו ותיווכחו בעצמכם).

Duration: 00:41:25

גיא שגיא הוא מעצב גרפי, זוכה פרס רוטשילד למעצב בכיר לשנת 2020, בוגר בצלאל ובית הספר לאמנות חזותית בניו יורק; מרצה בבצלאל בתואר הראשון והשני בעיצוב תקשורת חזותית. אחד הפרויקטים המשמעותיים שבהם הוא עסוק בשנתיים, הוא המיתוג מחדש של מוזיאון ישראל, שחוגג השנה 60 שנות פעילות.

אחרי שקיבל את הפנייה ממנהלת המוזיאון, סוזן לנדאו, הוא התחיל את החשיבה על הפרויקט בשיטוט רגלי במוזיאון. ״פשוט הלכתי בו שעות״, הוא אומר, ״ועשיתי את זה כמה וכמה פעמים, עד שלאט לאט הבנתי את הדבר הגדול הזה שהוא המוזיאון. בארץ הוא יחיד מסוגו בגלל שהוא מוזיאון אנציקלופדי. יש בו גם אמנות, גם היסטוריה, גם ארכיאולוגיה. 

״במקביל הבנו שצריך להסתכל החוצה למוזיאונים כאלה בעולם, וברובם זיהינו את העובדה שיש למוזיאון סוג אות אחת, והם נצמדים אליה״, מה שהוביל ליצירה של פונט עברי חדש (בעצם שני פונטים) – ״נמרוד״ (על שם הפסל נמרוד של דנציגר מאוסף המוזיאון) ו״בז״ (על שם הבז שיושב לאותו נמרוד על הכתף). ״יש לשני הפונטים דיאלוג והם מפרים אחד את השני״. 

גם שאר השפה הגרפית שיצר מבוססת על מה שנמצא בתוך המוזיאון – בין אם זה המבנה האדריכלי שלו או עבודות משמעותיות שמוצגות בו; וגם מתכתבת עם התקופה שבה נוסד – שנת 1965 – והאקלים האמנותי־עיצובי ששרר בה.

במקביל לעיצוב מסחרי שגיא יוצר כבר הרבה שנים פרויקט מתמשך בשם ״האותיות הרדופות״, שבמסגרתו הוא מכניס נרטיבים וסיפורים לתוך אותיות האלף־בית, ובין השאר הציג אותו לאחרונה בביאנלה בקוריאה. ״העיבוד של איור ועיצוב, של אימג׳ מייקינג, של רעיון ואלכימיה שקורית בין כל הדברים האלה – אני מת על המקום הזה שבו כל הדברים האלה נפגשים״.

Duration: 00:48:19

ענת משולם ודור חן הם בני זוג ומעצבי אופנה שעובדים מאז 2017 תחת השם Holyland Civilians. במהלך השנים הם מוכרים בין השאר הודות לשיתופי הפעולה הרבים שהם מקיימים – בין אם מדובר בכאלה עם מותגי אופנה כמו אתא או משכית, ובין אם מדובר בכאלה עם גופים מתחומים משיקים כמו שבוע העיצוב ירושלים או המשכן לאמנות עין חרוד.
הם למדו שניהם במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שם גם נפגשו. הגלגול שלהם כמותג עצמאי החל אחרי שזכו בחממת המעצבים של מפעל הפיס בשנת 2016. ״הרעיון הראשוני היה חנות אונליין שתהיה העסק המרכזי״, אומר חן, ״אבל מהר מאוד התפתנו לחנות פיזית ופתחנו את החנות הראשונה עם רובי סטאר בשוק הפשפשים״.

מאז הם החזיקו חנויות בלוקיישנים שונים, עד שבתחילת תקופת הקורונה, במקביל למעבר שלהם לחיות בקיבוץ, החלו לסגור את החנות הפיזית ולחזור למכירה אונליין, במקביל לחנויות פופ־אפ של ״כמה ימים בחודש שבהם יש אופציה לבוא ולמדוד״.

שיתוף הפעולה הראשון עם אתא הוא זה שעורר בהם תיאבון: ״השכלנו לאורך הדרך ללכת באותו הכיוון, אבל כל הזמן לחפש דברים חדשים. בכל שיתוף פעולה אנחנו מנסים להביא משהו חדש, לעשות משהו טיפה אחרת, אם זו זווית או מוצר, לא להמשיך לעשות עוד מאותו הדבר. משהו בדינמיות הזו מכניס אותנו למירוץ, אבל גם שומר אותנו עירניים״.

במקביל הם מרצים במחלקה לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה, ומצפים בימים אלה לילד רביעי. ״כל ילד מביא איתו משהו חדש״, אומרת משולם. ״בתקופה האחרונה אני מרגישה שקצת התבגרנו, התבשלנו. בעבר היו לנו הרבה פרויקטים של מחאה, היום חשוב לי להעביר מסרים יותר אופטימיים. צריך לקחת נשימה בכאוס הזה״.

Duration: 00:45:49

נדב ברנע הוא מוזיקאי, אמן ומעצב תאורה שעובד בעיקר על במות גדולות, אבל לא רק. ״אני בגישה של לא צריך לבחור. יש לי כל מיני כובעים, ואני לא חייב לבחור אם אני מעצב תאורה או מוזיקאי, אם אני עובד בשבילי בלבד או בשביל אחרים״.

העבודה שלו עם היוצרים והיוצרות מתחילה לרוב בשלבים הראשוניים: ״כשאני נכנס לפרויקט אני אוהב להיות חלק מהמחשבה על הדברים כבר מהשלב המאוד בסיסי. התוצאה הסופית של התאורה שאנחנו רואים מורכבת מהמון החלטות שצריך לקחת בדרך״. 

כך, בכל הפקה, הוא חלק מצוות של יוצרים שעובדים יחד עם היוצר המרכזי, מנסים לתרגם את המחשבות שלו ושל החומר, ואז מנסים לתרגם את הכל לשפה ויזואלית. אחרי שלבי התכניות, הסקיצות והמודלים, וברגע שמסתיימת העבודה הטכנית בתוך החלל ונחשפת לקהל, עבורו ״זה כמו לידה. אני משחרר את העולל לדרכו והוא ממשיך בלעדיי״.

בעבודות אחרות הוא גם היוצר המרכזי בעצמו, כמו ב״חולמים״, שעלתה בבכורה בשנת 2020 – ״שילוב בין מיצב תאורה, עבודת וידיאו ותיאטרון דוקומנטרי, ללא גוף חי. עניין אותי לחקור האם אפשר לקיים מהלך בימתי ולהחזיק דרמה כשאתה מוציא ממנו את המרכיב של הפרפורמר״.

אחת העבודות המשמעותיות שיצר לפני כמעט שנה וחצי היא מיצב התאורה הגדול שנושא את הכיתוב Bring Them Home על חזית היכל התרבות. המיצב, שנוצר שבועות אחדים אחרי ה־7 באוקטובר, כלל במקור גם למעלה מ־200 בובות בגודל אנושי שסימלו את החטופים, שעליו עבדו למעלה מ־200 אנשי צוות. 

״בהתחלה אמרנו אוקיי, זו עבודה לשבוע. זה נשמע נורא תמים אבל באמת כל אותם אנשים שעבדו על זה – אף אחד מהם לא חשב שזה יהיה שם יותר משבוע אחד, שניים או גג שלושה״. את כתובת הניאון הוחלט להשאיר עד שאחרון החטופים יחזור.

אמן שנראה אותה יורדת משם בקרוב.

Duration: 00:45:59

אירנה גורדון, האוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה לאמנות, נכנסה לתפקיד לפני חמש שנים, במקביל לרעות פרסטר שמנהלת את המוזיאון, ואחרי 20 שנה שבהן שימשה כאוצרת של סדנת ההדפס בירושלים וכאוצרת עצמאית. אחד הדברים המשמעותיים בעבודה מבחינתה הוא שהמחשבה אף פעם לא נעשית לבד. 

״יש לי דיאלוג מרתק וחשוב עם רעות ועם שאר צוות המוזיאון. יחד, אנחנו כל הזמן בשיחה משותפת, מנסות להבין איפה המקום של המוזיאון בעיר, בקהילה, בשדה האמנות הישראלי. להתייחס למוזיאון כמרחב שצריך להבין אותו ולנסות לקרב את האנשים אליו, ליצור דיאלוג – מתוך ראייה של אמנות עכשווית מקומית ובינלאומית״.

המחשבה על הקהילה מובילה אותן מתחילת דרכן מה שהוביל לפעולות שהן גם מחוץ לתערוכות עצמן – התזמורת של המוזיאון, שיחי גלריה ברוסית, סדנת ההדפס, תיאטרון פרינג׳ ועוד. למוזיאון היא מתייחסת גם כסוג של האב, שמעניק מקום לאמנים ולפרוייקטים שלא בהכרח יגיעו למוזיאונים אחרים.

״אנחנו חושבות על נדיבות גם במובן של המוזיאון, וגם בהסתכלות על ההווה, העבר והעתיד, כדי להבין את הרגישויות של החברה שלנו ואת מה שאנחנו מחפשים. האמנות היא משמעותית למרות שאנחנו חיים בעולם שהיא אולי נראית לא כזו, אבל היא מאפשרת להתמודד עם העולם שאנחנו חיים בו - ואנחנו רואים את זה דרך הביקורים במוזיאון״.

לאורך השנים היא מקפידה לשמור על קשרים ארוכי טווח עם אמנים ועם העולם שלהם: ״בזמן שאנחנו מתכוננים לתערוכות או במהלך הקמות, כשאני מגיעה לסטודיו לשמוע את העולם של האמנים, לחשוב את המחקר שלהם – אז יש לזה סיבה להיות. כל אמן שאני פוגשת פותח עוד צוהר, עוד מחשבה, עוד זרע שנזרע״. 

Duration: 00:45:52

תומי קלמנטס הוא מעצב, ממתג ואסטרטג, בעל סוכנות המיתוג TOMMY&YOU. לאחרונה הוא זכה במקום הראשון בפרס המיתוג והעיצוב של ישראל לשנת 2024 בקטגוריית סטארט־אפ ותוכנות, עבור המיתוג של חברת מובילאיי הישראלית ש״אנחנו מכירים כדבר המצפצף באוטו, אבל זו חברה מדהימה שנמצאת בחזית הטכנולוגיה״.

קלמנטס פועל בתחום העיצוב והמיתוג כבר כ־20 שנה, כשבשנים האחרונות הוא עובד בעיקר בעולמות הטק. ״מיתוג תמיד עניין אותי. התשוקה שלי נולדה מתוך אריזות וסמלים גרפיים. המשיכה שלי לתחומי ההייטק היא מתוך הרצון להמשיג משהו שלא נתפס, לא נראה, שאי אפשר להחזיק אותו ביד. ברגע שאפשר להמשיג משהו כזה, לתת לו צורה וצבע, זה מאוד מרגש״.

המיתוג של מובילאיי הוא עבורו פרויקט דגל וגם זה שאישר לו שעשה את הדבר הנכון כשפתח את הסוכנות העצמאית שלו בשנת 2019. ״במיתוג אתה אורז את המהות. הוא מיועד מבחינתי גם לאנשי החברה עצמה, האנשים שמניעים את הרעיון, השירותים והמוצרים מסביב לדבר; וגם ללקוחות שלהם. המטרה היא לספר בכמה שפחות מילים את מה שהם עושים. דיוק היא מילת המפתח״.

אחד הדברים המשמעותיים עבורו הוא היחסים עם הלקוח. כיום, עבור כל פרויקט הוא מרכיב צוות שלם, ״כדי שיהיה מדויק לפרויקט עצמו, מתוך המקום של השותפות. הבנתי שגם החברות הגדולות מחפשות משהו שהוא קאסטם מייד, שיאפשר להן להגיע לדיוק מקסימלי״.

ברזומה שלו מיתוג לחברות טכנולוגיות נוספות כמו כזו שפיתחה קסדה שקוראת את הפעילות המוחית, אבל גם פרויקטים מעולמות אחרים לחלוטין כמו מיתוג ללהקת אינדי שעושה מוזיקת שוליים. במקביל הוא יוצר גם עבודות אמנות למגירה, וחושב ש״המקום של האמן והמעצב אצלי הפכו להיות כמו כלים שלובים. גם בתוך המעצב שיוצר יצירות מסחריות קיים האמן. אתה לא מכבה אותו. הוא זה ששואל את השאלות ומביא את הריגוש לשדה העיצוב״.

Duration: 00:40:13

דנה בלנקשטיין כהן, מנהלת בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה, נכנסה לתפקיד בנובמבר 2019, כמה חודשים לפני שפרצה הקורונה. ״זה עבר כאילו חלק, הצלחנו להמציא את בית הספר מחדש תוך כדי תנועה, מה שמתאים לאנשי קולנוע״.

כבוגרת סם שפיגל (בהצטיינות!), היא מרגישה הכי בת מזל ומאמינה שיש לה את הפוזיציה הטובה בעולם, אבל יחד עם זאת – שום דבר הוא אף פעם לא כמו מה שהיא ציפתה שיהיה.

הדימוי שהיא הכי אוהבת על ניהול הוא אוטובוס: ״את מקבלת אוטובוס, וצריכה לבחור קודם כל מי יהיו האנשים שיעלו עליו, מי יישב איפה, ולהגיד לנהג לאן לנסוע. אבל אני לא הנהגת באוטובוס, אלא מנהלת תחנה מרכזית. חשבתי שאני באה לנהוג באוטובוס, אבל לשמחתי בית הספר מאוד גדל. לקחנו על עצמנו תפקידים נוספים ונהיינו מוסד שמפעיל הרבה זרועות, מתוך אחריות גדולה״.

כך, היא חשבה שהיא בעסקי הקולנוע, אבל גילתה שהיא בעסקי העתיד. ״אני מרגישה אחריות על העתיד, על הסיפורים שיספרו ועל האופן שבו יספרו אותם. זו הדרך שבה הילדים שלנו יגדלו. קולנוע וטלוויזיה יכולים לעצב את העתיד, ומה יותר חשוב מזה?״.

בין הזרועות שמפעיל בית הספר נמצאות חממות קולנוע וטלוויזיה, אחת מהן בשיתוף נטפליקס; וגם מכינה שהוקמה בבית הספר לסטודנטים ממזרח ירושלים והתרחבה למכינה לדוברי ערבית. ״אני תל אביבית ומרגישה זכות גדולה לנהל מוסד בירושלים. זה המקום הכי טוב בעיר לעשות בו קולנוע כי יש בו תמיד דרמות. 

״צריך להיות קשוחים, אבל צריך גם יכולת להתבונן בניואנסים של המקום הזה. השנה האחרונה העמידה את כל זה במבחן אדיר, אבל גם לימדה אותי שיעור מובן מאליו אודות הכוח של דיאלוג ויצירה – כמה קשה לדבר וכמה זה פשוט אם נותנים לזה את המרחב״. 

Duration: 00:47:19

דנה רוטנברג היא רקדנית, כוריאוגרפית, אוצרת, מנהלת אמנותית ועוד, או כמו שהיא מגדירה את עצמה בתקופה האחרונה - ״ממציאנית״. ״זה מה שאני אוהבת, להמציא יש מאין. זה קורה לאו דווקא במחול, אני לא מגבילה את עצמי״.
השורשים שלה הם בעולם המחול, בשנים של ״החזקה הדוקה״ שממנה, לדבריה, ברחה אל הראש. ״בממציאנות יש איזו נתינת אמון בקהל, במה שיקרה. הרצון שלי הוא לפרק את הדרך שבה אנחנו חושבים על איך מחול אמור לקרות״.
במסגרת דרך המחשבה הזו היא יצרה במהלך השנים מופעים ומהלכים מסוגים שונים – מ״נע באוזן״, פרויקט אינטראקטיבי למוזיאונים; דרך Everything Must go – מופע שמדמה גראז׳ סייל; ועד ״פעימות״ – סדרה של פעולות שאצרה בסוכות האחרון בחללים הריקים של מוזיאון הרצליה. ״על הבמה, האמת והבדייה יכולים להתקיים אחד ליד השני, ולכן אני כל כך אוהבת את המרחב הזה ויכולה לשים את עצמי בו בחופשיות״.
לאורך השנים היא נעה על הקו שבין הגוף לראש, בין התנועה לטקסט. ״האנרגיה שלי נוטה לברוח לראש ואני כל הזמן רוצה להחזיר אותה לגוף. בתחילת דרכי כרקדנית, היתה תפיסה שלפיה רקדניות אולי לא מסוגלות לדבר או לכתוב, ואני נאבקתי להראות לעולם שכן יש לי אנרגיה בראש. הייתי רק בשר ואז רק חלב ועכשיו אולי זה מתחיל להתאזן״.
היא מאמינה ונהנית מהפיצול שהחיים המקצועיים שלה מאפשרים. ״אם אני רואה סדרה, אני תוך כדי גם פותרת תשבץ היגיון. אני מובייל״. היא היתה מוותרת על פוליטיקות ועל חזרות תאורה (ולכן יוצרת מהלכים שלא דורשים תאורה!), והכי היא אוהבת להיות על הבמה. ״אני תופסת שם אומץ. כיוצרת, כשזה מדויק - אני מרגישה שאני מתהלכת בתוך חלום בתלת־ממד. כשזה לא מדויק – זה עינוי״.

Duration: 00:43:40

נתלי יצחקוב היא טרנדולוגית (או חזאית טרנדים), בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שקרוב לעשור מפרסמת מדי שנה תחזית טרנדים לשנה שאחריה. היא עובדת על כל אחת כזו כשישה חודשים שלמים שבמהלכם היא אוספת כל מידע אפשרי, חוקרת ומנתחת אותו.

בעולם, היא מספרת, חיזוי טרנדים הוא כלי נפוץ שחברות משלמות עליו גם הרבה מאוד כסף. ״בישראל יש חלוצים בתחום״, היא מספרת, ״אבל זה עוד לא נפוץ, וזה מוזר כי אנחנו סטארט־אפ ניישן. לי חשוב לשמור על היוקרה של התחום הזה, על הסטנדרט הגבוה, להנחיל פה משהו, לחנך דור״.

בתחילת השנה פרסמה את התחזית העדכנית שלה תחת הכותרת Blooming Riot. ״שנת 2024 היתה שנה דיזסטר בכל מקום בעולם. הצרכנים מותשים והזעקה שלהם לא באמת מפעילה. כמו בטיפול הפסיכולוגי הכי קלאסי – השינוי צריך להתחיל אצל הפרט. אתה צריך להתמקד בך ולא בו. תחזיות שאומרות שיהיה מושלם הן לא הגיוניות, אבל אנחנו זורעים זרע ולאט לאט נתחיל לראות את השינויים פורחים״.

אחת המגמות הכלליות שהיא מצביעה עליהן היא שתעשיית האופנה מבולבלת, שדור ה־Z ודור האלפא מחפשים הרבה אופנה יד שנייה, ושגם מותגים גבוהים רוצים להנגיש את המוצרים שלהם ועושים את זה בין היתר על ידי שימוש בבעלי חיים חמודים. ״מותגים או חברות צריכים לשאול את עצמם באיזה סטטוס נמצאת החברה שלי, ובאיזה סטטוס נמצא הצרכן שלי. מי שמחליט האם הטרנד יישמר או לא הם בסופו של דבר הצרכנים״.

עוד היא מספרת על העיסוק המשמעותי של אנשים בכל העולם באיכות השינה שלהם, על מותו של המינימליזם ועל העובדה שכדי לחקור טרנדים צריך דבר ראשון להיות אדם סקרן עם עניין ביצירה ולא להתקרב לפינטרסט. למרות שהיא לא תופסת מעצמה אדם אופטימי היא אומרת ש״ייקח לנו זמן להשתקם, אבל יש תקווה. אי אפשר שבהכל יהיה טוב, אבל בחלק מהדברים יהיה שיפור – ואנחנו צריכים לקבל את זה״.

Duration: 00:40:19

האוצרת גלית גאון - שעומדת בראש התכנית לאוצרות בינלאומית בשנקר ובראש מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל - פעילה בשדה מאז תחילת שנות ה־90. ברזומה שלה אפשר למצוא את היותה האוצרת הראשית הראשונה של מוזיאון העיצוב חולון, האוצרת הראשית של המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס ועוד; ולאחרונה מונתה לאוצרת ראשית שותפה בביאנלה השלישית לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, יחד עם אנריאטה אליעזר ברונר.

הביאנלה הקרובה, שהתמה שלה היא ״יצירה, מעשים וימים״, תכלול שני מבטים – אחד פנימה, לתוך אוסף המוזיאון, והשני החוצה, למה שקורה היום. ״בכל פעם שאנחנו פוגשים יוצרים.ות של קראפט, השאלה היא איך אנחנו מאפשרות למיומנויות המקצועיות שלהם לבוא לידי ביטוי, אבל גם למחשבה שקשורה לזמן ולמקום״.

למרות כל זה, אין שום כוונה שהביאנלה תהפוך לתערוכת תגובה למלחמה. ״השאלה שאנחנו רוצות שהיוצרים ישאלו את עצמם היא האם שיניתי משהו בשנה הזאת בחיי היום יום, איך אני מגיבה לשינויים בתוך העבודה עצמה״. 

על שילוב מופעי פרפורמנס שיתקיימו בבוסתן המוזיאון היא אומרת ״אנחנו יכולים לרווח את ההגדרות. חלק מהתפקיד שלנו הוא לאפשר; לא להגיד ליוצרים מה לעשות אלא להשגיח, כדי שמי שנכנסים לתערוכה ירוויחו, ייצאו לעולם עם עוד תוספת קטנה״.

הרעיון מלווה אותה גם בתכנית האוצרות בשנקר, שבה ״היכולת שלנו היא לעדכן את התכנית כל שנה, להביא אנשים חדשים, לפתח את השדה. זו הגמישות הגדולה של תכנית שהיא חוץ־אקדמית. כל שנה הקבוצה משתנה והדינמיקות משתנות.

״אחד השיעורים הגדולים שלוקח זמן ללמוד אותו הוא שכשאת אוצרת, התערוכה היא לא אודותייך. יש שם יוצרים שבשבילם יצרת את האירוע הזה, ואת צריכה לאפשר לאנשים אחרים להיות במקומות האלה, לזכור בשביל מה יצאנו לדרך״.

Duration: 00:50:30

דלית מתתיהו היא אוצרת בכירה לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות – תפקיד שבו היא מכהנת מאז 2018 (את דרכה במוזיאון החלה לפני למעלה מ־20 שנה). אחד מתפקידיה הוא אוצרות התצוגה של אוסף האמנות הישראלית של המוזיאון, שלאחרונה הושקה הפעימה השלישית שלה תחת השם ״עצב דלוק״ (במסגרת כותרת העל ״דמיון חומרי״).

״ככל שחולף הזמן, עם התחלופות של התצוגה והשהייה במחסנים, אני מרגישה את האוסף באופן הרבה יותר אינטימי״, היא אומרת. ״זה ארכיון עצום שמכסה למעלה מ־90 שנה של איסוף של עדות חומרים של העשייה בישראל, שנאספה במוזיאון תל אביב, ויש כל כך הרבה מרכיבים שנכנסים לשיקולי התצוגה. 

״מבחינתי תערוכת אוסף צריכה לייצר עמדה אוצרותית, לשקף מחשבה לגבי מה שנעשה במקום הזה ומהם השינויים שחלו בו. היא צריכה לספר דבר מה על המקום, ושהוא ינבע מתוך העבודות ומתוך השיטוט ביניהן״.

החשיבה שמלווה אותה באוצרות תערוכות האוסף (ובכלל) היא שאמנות פלסטית היא מדיום שהוא מרחבי, ואין מחויבות להטיל עליו את התפיסה הכרונולוגית־ליניארית שלרוב מאפיינת תצוגות של אוספים. ״אנחנו חיים בתקופה של האצה. האופן שבו אנחנו חווים את העולם הוא תמיד סימולטני, המציאות היא כאוטית ושום דבר לא קבוע. הכל רועד. לכן, מפתיחת התערוכה הראשונה של האוסף הכוונה היתה לעשות כמה שיותר חילופים״.

עוד תפיסה שמלווה אותה מזה שנים היא היחסים שבין האוביקט האמנותי לפואטיקה ולמילה הכתובה. בתערוכה הנוכחית, השם, ״עצב דלוק״, מגיע משיר של שבא סלהוב.

״זה שיר שמלווה אותי הרבה שנים, וקיימים בו כל הממדים שהתנפצו, הגשימו את הממד האפוקליפטי שלהם. באמצעותו אני מנסה להגיד שלאמנות צריך להגיע בעצבים חשופים. על מנת לשרוד, אנחנו מכסים ומבודדים את העצבים החשופים שלנו, ויש גבול עד כמה אפשר לעשות את זה. אמנות היא לא אסקפיזם – אלא עוד דרך להיות בעולם״. 

Duration: 00:51:57

דניאל קנטור היא מייסדת שותפה של תרבות של סולידריות - תנועה חברתית לעזרה הדדית הפועלת למתן סיוע חיוני לקהילות בסיכון באמצעות אקטיביזם חברתי. לאחרונה הוכתרה כאחת מ־100 המשפיעניות של ה־BBC והיא קודם כל מציינת שהיא ״לא לבד. זו קהילה שלמה של נשים ואנשים מדהימות שפועלות מזה חמש שנים לטובת קהילות מודרות שונות במרחב שלנו״.

קנטור עלתה לארץ מארצות הברית בגיל תשע, ובמקור חלמה להיות עיתונאית. ״ראיתי דברים לא צודקים שקורים בעולם ורציתי לספר עליהם״; ובמקביל תמיד עסקה באוכל – עד שחשבה לחבר בין הדברים. את התנועה הקימה באופן ספונטני בעקבות מפגש עם שותפתה, עלמה בק, עם פרוץ הקורונה.

״שתינו התנדבנו שנים בארגונים של מבקשי מקלט, והבנו שבגלל שהכל הולך להיסגר, עומד להיזרק המון אוכל. החלטנו שאנחנו רוצות לאסוף את האוכל הזה ולהעביר אותו לאנשים שצריכים אותו. לאט לאט גילינו את כמות האנשים שחיים באי בטחון תזונתי במדינה שלנו״.

במהלך שנות הפעילות שלהם היא מספרת שלמדו לשים את הגבולות, לא להתמסד ולהמשיך לפעול כקהילה. במסגרתה הן הקימו גם את בית של סולידריות – חלל בבית רומנו שמופעל על ידי הקהילה ומקיים הרצאות, שיחות, הקרנות, הופעות ואירועים נוספים – לצד הפעילות ההומניטרית ופרויקטים של גיוס מזון וכספים.

היא הספיקה גם להוציא ספר, Spreads, בן 305 עמודים, ש״משתמש באוכל כמדיום להבין מאבקים וניואנסים של מאבקים, וגם כדי להבין את כל הדבר המטורף הזה שנקרא קורונה שעברנו״. בשנה האחרונה, היא מספרת, קשה לה יותר להשתמש באוכל כמדיום. 

״הדעות שלי והלב שלי השתנו בשנה וחצי האחרונות, כשאנחנו רואים שישראל משתמשת באוכל ככלי נשק. אבל אני אופטימית הודות לאנשים שעובדים ופועלים לצידי״.

Duration: 00:40:31

משה רואס הוא אמן שמסיים שנה עמוסה מאוד של עשייה, שכללה בין השאר השתתפות בתכנית הרזידנסי בארטפורט, תערוכת יחיד במוזיאון וילפריד ישראל, תערוכה משותפת עם אן סימין שטרית בגלריה בצלאל והשקת פסל חוצות בפארק המדרון במסגרת ״אבץ״ של עיריית תל־אביב-יפו.

רואס החל את דרכו בלימודי עיצוב טקסטיל בשנקר וכבר אז הבין ש״משהו לא בדיוק מתיישב לי עם ההגדרה של מעצב. ישבתי עם אמא שלי לשיחה ואמרתי לה ׳תקשיבי, אני אמן׳. אז גם התחילה התנועה שבמסגרתה אני מנסה כל הזמן לדייק מה מעניין אותי וכל הזמן לומד דברים נוספים״.

בשנים שעברו מאז הוא סיים את התכנית ללימודי המשך באמנות במדרשה ובנוסף למד צורפות, רסטורציה וזכוכית. בתערוכת היחיד האחרונה שלו במוזיאון וילפריד הוא מרגיש שהצליח להשתמש ב״כל המניפה של החומרים ושל המחשבות שלי בתוך פיסול. היתה בתערוכה התייחסות לאוסף של המוזיאון, שממנו התחיל הפרויקט, מה שקשור לפרקטיקה שלי שעסוקה בחומר, בגלגולים שהוא עובר, בשאלות של איזון, של פיתוי ומשיכה אל מול סכנה״.

הוא חושב שאמנות צריכה לפגוע בנו ולגעת בנו. ״כשאני רואה אמנות טובה אני מיד מרגיש אותה בגוף. זו חוויה שבמסגרתה אני פוגש צורה שיש לה תדר מסוים, שמפעיל אותך וגורם לך לחשוב או להרגיש. אותה החוויה הרגשית מתפרקת אחר כך גם לאינטלקטואל״.

זה גם מה שהוא מקווה שהצופים בעבודות שלו ירגישו, גם אלה שיצפו ב״לונה״, פסל החוצות החדש שלו שמורכב משלושה ירחים. ״בכל פעם שהפסל פוגש את המציאות יש חוויה אחרת, זה הקסם של פיסול עירוני. הוא שונה מהעבודה האינטימית שקורית בסטודיו, כשאתה נמצא במערכת יחסים עם החומר ומשם נובעים הדברים״. 

Duration: 00:40:52

המעצב אלון ליבנה הוא אחד מסיפורי ההצלחה המשמעותיים של עולם האופנה המקומי. אחרי שהלביש את ביונסה, ליידי גאגא, אריאנה גרנדה ורבות אחרות הוא השיק לאחרונה שיתוף פעולה ארוך טווח עם קסטרו. הדרופ הראשון בקולקציה עורר עניין תקשורתי רב, ונשים רבות הסתערו עליו ברגע שיצא: ״זה היה מדהים לראות נשים מכל הסוגים לובשות את הפריטים שלי״, הוא אומר.

״החלום שלי הוא שלכל אישה בישראל יהיה פריט לבוש שלי בארון. התחושה שאני יכול להסתובב ברחוב ולהיתקל באנשים שלובשים פריטים שלי - עושה לי טוב על הלב״. הקולקציה הבאה במסגרת שיתוף הפעולה תהיה הפעם הראשונה שבה הוא מעצב גם בגדי גברים. ״אני מחכה לרגע שבו אוכל ללבוש את הדברים שלי, מעולם לא עיצבתי לעצמי״.

לפני כמה חודשים הוציא ספר עבה ומקיף שמאגד את מיטב העיצובים שלו לאורך השנים. הוא נפתח בעיצוב שלו לביונסה (״הצגתי בשבוע האופנה בניו יורק והסטייליסט שלה הגיע והתרשם״). ״יש פרויקטים שהם משני חיים ויש כאלה של היומיום. עם זאת, כל לקוחה שמגיעה אליי, הדבר הראשון שעומד אצלי בראש סדר העדיפויות הוא שהיא תצא מרוצה ומחויכת ושהבגד שלי ישמח אותה״.

מאז תחילת דרכו הוא רואה בעיצוב אופנה אמנות. ״הבגדים שאני מעצב הרבה פעמים גובלים באמנות. אני מפסל בגדים. גדלתי על מעצבים שקיבלו השראה מעולם הפנטזיה, ואותי בתור ילד זה כישף. אני עדיין מעצב דרך עיניים של אותו ילד בן 17 ומקווה שככה זה יישאר.

״מעולם לא חייתי את הפנטזיה של האמן המיוסר, החזון שלי תמיד היה גדול והשאיפות שלי הן תמיד ליצור מתוך תודעת שפע. יוצר חייב להאמין שהוא יצליח, שאין לו ייעוד אחר, אחרת זה לא יעבוד״.  

Duration: 00:41:00

מיכאל אזולאי הוא מעצב בעל משרד לאדריכלות ועיצוב פנים, שעוסק בתחום כבר כ־35 שנה, בארץ ובחו״ל. הוא לא למד בבית ספר או באקדמיה לעיצוב, אלא מצא את דרכו אל התחום דרך עבודה בסטודיו של מעצב העל טום דיקסון (שהוא אוטודידקט בעצמו) בלונדון.

״שם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות״, הוא מספר. ״כשחזרתי ארצה, חבר נתן לי הזדמנות לעצב לו חנות ברחוב שינקין, ומשם זה התגלגל מפה לאוזן״.

בשנים האחרונות אחד התחומים העיקריים שבהם הוא עוסק הוא עיצוב בתי מלון; הראשון שעיצב היה דן בוטיק בירושלים. ״נהייתה בארץ פתיחות הרבה יותר גדולה בנושא. הקהל הישראלי נוסע הרבה ורואה הרבה, ויש פה רצון לייצר חוויה אחרת, משהו שהיה די מנומנם עד לפני כמה שנים.

״הכי אני אוהב להמציא כל פעם מחדש את הסיפור, הקונספט, לחקור ולבדוק ולראות איך אני בונה אותו. היכולת שלי היום היא לארוז את הכל יחד, ולראות שכל התמונה מתקבלת כדבר שלם״.

בימים אלה הוא עובד, במקביל, בין השאר על עיצוב מחדש של מלון ענבל בירושלים, עיצוב של מלון אושן הגדול (מבנה של כמעט 40 אלף מטר!) בברלין, מלון סאן בבת ים ועוד רבים. עד היום, הוא מספר, הוא מתרגש מכל פרויקט כמו מזה הראשון, ומתקשה להרדם בלילות כשהוא מקבל לידיו פרויקט חדש.

עוד דבר שלא השתנה הוא הוא העבודה הידנית שלו בכל סקיצה. ״מבחינתי זו הדרך להעביר את הרעיון מהראש לנייר – לצייר, להיות בכל פינה. העיפרון מאפשר לי להבין מה אני רוצה בכל מקום״. 

Duration: 00:36:02

נטע הררי נבון היא אמנית שעוסקת בציור – תחום שהיו לה איתו במהלך השנים יחסים מורכבים. כנערה למדה בבית הספר תלמה ילין ואחר כך בבצלאל, שאותו עזבה אחרי שנה כי ״היה אסור לצייר שם, וציור זה המקום היחידי שבו דיברתי משהו״. בהמשך למדה במדרשה, גם שם ציור ריאליסטי נחשב נחות בזמנו, מה שהוליד מסע ״ארוך יחסית ולא לינארי״, שהסתיים, לדבריה, רק אחרי שהציגה את התערוכה ״יום הדין״ במוזיאון ישראל לפני כשנתיים.

את העבודה ״יום הדין״, שמורכבת מ־18 חלקים, החלה ליצור בזמן שלמדה טיפול באמנות – תחום שאליו פנתה אחרי שהרגישה שהיא לא יכולה לצייר יותר. לפני כן עוד הספיקה להשתתף באחד מאירועי האמנות הכי מדוברים של העשור הקודם - Dismaland - פארק השעשועים שיצר בנקסי בשנת 2015. ״בזכות הדבר הזה עשיתי חושבים מחדש. הבנתי שכזו אמנית אני רוצה להיות, עם שמחה ופרגון וחגיגה ונוכחות וכסף״.

בשנה השנייה שלה ללימודי טיפול באמנות קיבלה גם הזמנה ללמד בבצלאל, המקום שממנו ברחה כתלמידה. ״שני הדברים האלה יחד שינו את תהליך העבודה שלי. החלטתי לסיים את התואר ובסיומו חזרתי לסטודיו, אבל חזרתי אחרת. חתמתי חוזה חדש, הפכתי את זה למקצוע. בחרתי בו, לקחתי אחריות על כל ההבטים שלו״.

ההצעה להציג במוזיאון ישראל הגיעה מהאוצר אמיתי מנדלסון, שראה את תחילתו של התהליך והציע לה להגדיל אותו. ״בכל ציור שלי חייב להיות חלק שאני עוסקת בו באופן נרקסיסטי עם תחושות שלי, שם התעסקתי עם תחושות אשמה. הוא מבוסס על ציורי יום הדין מתולדות האמנות יחד עם אוסף צילומי קטסטרופות ודימויים של פסטיבלי בוץ בעולם״.

היום, אחרי יום הדין והחוויה של הצגה במוזיאון ישראל, היא מציירת ״משהו מאוד מגלומני״ - שמונה פלטות עץ שמבוססות על ההשתקפות של חבצלות המים של מונה, שבהן היא מתייחסת גם לקו פרשת המים שחוצה את ישראל לאורכה. מבחינתה היא כבר קבעה לעצמה תערוכה עתידית שבה הפרויקט יוצג, ואנחנו מחכים לעדכונים. 

Duration: 00:45:51

אלון ברנוביץ ואירנה קרוננברג הם בעלי משרד האדריכלים ברנוביץ קרוננברג, ממשרדי האדריכלים המובילים בארץ. המשרד נפתח באופן רשמי כחברה מאז שנת 2000, אבל הם החלו בשיתוף הפעולה ביניהם כבר כעשור לפני כן.

לאחרונה זכו בפרס מטעם מגזין Frame, אחד מפרסי העיצוב והאדריכלות החשובים בעולם, הודות לפרויקט בגודל של לא יותר מ־47 מ״ר, שהם הבינו מה הוא צריך להיות כבר ברגע שנכנסו אליו. ״העניין של קטן וגדול הוא בעיני המתבונן״, אומר ברנוביץ. ״זה הגיע אלינו די בהפתעה, ודגדג לנו באצבעות. אף פעם לא עשינו מעשה כל כך מתומצת. הבנו שהדבר הזה צריך להיות יוניברס בתוך יוניברס – זו המהות של כל הפרויקט״.

פרויקטים משמעותיים ומתומצתים פחות שלהם הם בעיקר כאלה מעולמות הפנאי והמסחר – בתי מלון, מסעדות, משרדים ועוד. ״אנחנו אוהבים להיות איפה שאנחנו יכולים ליצור עולמות חדשים. איפה שאנשים רוצים לבדל את עצמם – אלה המקומות שבהם אנחנו מרגישים הכי בטוחים״.

שני הפרויקטים ששינו אותם, לדבריהם, הם מסעדת זוזוברה בהרצליה שתכננו בשנת 1999 ומלון W באמסטרדם שהושלם בשנת 2015. על זוזוברה מספרת קרוננברג ש״שם התחלנו לדבר פילוסופיה. לתכנן בחיפוש אחרי די.אן.איי ולבנות נרטיב״. על מלון W מספר ברנוביץ ש״איתו עברנו מהליגה הלאומית לליגה של ה־NBA. ידענו שהוא יהווה דוגמה למה שיבוא בהמשך ושאם נצליח בו – הדרך פתוחה״.

הם תופסים את עצמם לא ככאלה שמייצרים דברים חדשים כמו פסלים, אלא ״עושים אדריכלות, וזה למען אנשים״. עם זאת, הם אוהבים במיוחד את החלק של בריאת היש מאין, את הפענוח של הנרטיב שמנחה אותם ואת צורות החקירה השונות שהם מפתחים לטובת כל פרויקט – כאלה שלפעמים מפתיעים את הלקוחות. ״צריך סבלנות כדי לעבוד כמו שאנחנו עובדים, אבל אנחנו יודעים גם לפתור את הבעיות שאנחנו מייצרים״. 

Duration: 00:51:51

יערה רבינוביץ היא אדריכלית, אמנית, מעצבת ובשנה האחרונה גם מפונה – אחרי שחייתה על הקו בין הסטודיו שלה בקיבוץ עמיר שבצפון למרכז הארץ. את התואר הראשון באדריכלות סיימה בבצלאל, ואחריו עבדה בתחום במשך שנתיים (״הבנתי שזה לא בשבילי, הייתי צריכה חומר להתלכלך בו ושמחת חיים לקום לעבודה״). את התואר השני בקרמיקה וזכוכית נסעה לעשות בקופנהגן אחרי שהתאהבה בסקנדינביה במהלך חילופי סטודנטים בתואר הראשון.

כששבה ארצה פתחה את סטודיו הקרמיקה העצמאי הראשון שלה בקרית המלאכה, ובמקביל עבדה בהייטק בעיצוב אתרים. במהלך הסגר השני של הקורונה הגיעה לראשונה להתארח בצפון, שם היא הרגישה ״בית, מהרגע הראשון״. השפה שלה, מבחינתה, מתחילה תמיד בנקודת המוצא שהיא הצלחת: ״היא אבן הבניין שלי לכל יצירה שמתפתחת. העיגול הוא אינסופי, כל הצורות שלי מתבססות על עיגול וקו – גם אם אלה בסוף עבודות קיר או גופי תאורה״.

בשנה האחרונה המשיכה לעבוד בצפון, כשכל פעם היתה עולה לכמה ימים ספורים. ״לא הצלחתי לוותר על הסטודיו בצפון. עשיתי גיחות מבית הוריי ברחובות, כדי לתת גז ולתת עבודה. זה שינה את כל הגישה שלי. לא הייתי מפתחת שם רעיון, אלא באה עם הרעיון ועל כל יום שהיה לי לעבוד בפול טורבו אומרת תודה״.

תוך כדי הנסיעות הלוך ושוב הספיקה לעשות לא מעט – להציג תערוכת יחיד בבית בנימיני (שנפתחה לפני פרוץ המלחמה וננעלה אחריה), להשתתף בתערוכה קבוצתית בגלריה בית האדריכל, לקחת חלק ולהציג ברזידנסי של יפו העתיקה ואיגוד האמנים הפלסטיים, להשתתף בפרויקט של צבע טרי וטולמנ׳ס וליצור פרויקט מיוחד עבור יריד צבע טרי יחד עם סאמר שאער, אמן בזלת שעובד בסמוך אליה בקיבוץ – שבאמצעותו גם נחשפה לעבודה בבזלת שהיום מרתקת אותה במיוחד.

עם הפסקת האש היא מקווה שתוכל לחזור ולעבוד באופן רציף בסטודיו, ולהבין איך היא מוצאת את האיזון שלה. גם אנחנו.

לקריאה נוספת:
התואר השני בקופנהגן: יערה רבינוביץ מספרת סיפור באמצעות אדריכלות וזכוכית, על התנועה המתמדת שלי בחיפוש אחר בית
מערום בבית בנימיני: הפרשנות של יערה רבינוביץ לצלחת, שבה היא רואה סמל לבסיס, לדרך, לעתיד

Duration: 00:38:23

פרק 200 (!) של תיק עבודות עם אורחת מיוחדת - פרופ׳ טרי שרויאר, דיקאנית הפקולטה לעיצוב בשנקר. שרויאר נכנסה לתפקיד לפני כמעט שנתיים, אחרי כשלושה עשורים שבהם כיהנה בתפקידים שונים בויצו חיפה, שלאחרונה הפך לבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. לפני כן עבדה גם בלונדון עם סר טרנס קונראן, בין השאר בימי ההקמה של מוזיאון העיצוב (״זה היה קצת כמו לגעת באלוהים״).

שרויאר נכנסה לתפקיד בתקופה שבה עולם העיצוב מוטרד לא מעט מעולמות הבינה המלאכותית, שאליו היא מתייחסת כ״משחק שח של אדם נגד מכונה. ה־AI לא מעניין אותי בזה שהוא יודע לעשות הכל, אלא באיזה דיאלוג נקיים איתו״.

דיאלוג הוא רעיון משמעותי גם בחזון הכולל שלה עבור הפקולטה לעיצוב בשנקר, שאותה היא מייעדת להיות חוד החנית של גילויים חדשים, הצלבות מעניינות ושיתופי פעולה; ושואפת להגיע לאיזון נכון בין פרקטיקה עכשווית לפרויקטים קונספטואליים.

״אחת האג׳נדות היא שיתוף פעולה בין הפקולטה לעיצוב לפקולטה להנדסה. זה קורה כבר בהבלחות, אבל עוד לא הצליח לייצר מארג. אני חושבת שיש לנו כל כך הרבה להפיק מהקשר עם הנדסה, ולהפך. במעצבים יש פתיחות לקבל דברים״.

על החודשים הראשונים בתפקיד היא מספרת שהרגישה כמו עליסה בארץ הפלאות, הודות לעולם החדש שנפתח עבורה. ״באתי להיות הדיקאנית של שנקר כטרי, לא כמו אלה שהיו לפניי או שיבואו אחריי. אני אוהבת ללמוד, אוהבת לעבוד ואוהבת אנשים, וצריך לאהוב אנשים בשביל לעשות את התפקיד הזה״.

Duration: 01:09:51

יובל שאול הוא אמן שמספר על עצמו שהוא ״לא צייר ולא פסל, אלא עושה מה שצריך, על פי מה שהדימוי דורש. אני משוטט לי בעולם וגם בעולם הפנימי שלי״. עוד כילד הוא היה אוסף ומלקט דברים, משלים חוסרים למשהו ש״צריך לקרות״. אחרי שהשתחרר מהצבא טס לפריז ונתקל לראשונה בעולם אמנות. כשחזר ארצה נרשם ללימודים במכון אבני ומשם התגלגל לסטודיו של ישראל הירשברג.
במהלך השנים עסק בנושאים שונים וכל תהליך אצלו לוקח זמן. ״העבודה לא נגמרת ברגע שעשית אותה. היא צריכה לצאת החוצה, צריך לקרות איתה משהו. המקום של אמנות הוא לא בסטודיו, כל עבודה היא שגרירה קטנה״.
אמנות מבחינתו היא חיפוש והוא מוצא את עצמו מחפש כל הזמן. אחד החיפושים האלה הביא אותו גם לציור מופשט. ״אנחנו חיים בתקופה שהחוש שאנחנו משתמשים בו הוא חוש הראייה, שהתחדד בשנים האחרונות בגלל טכנולוגיה. לעשות אמנות זה לזקק מתוך הדברים דימוי שהוא מופשט, שיש לו את השפה שלו שהיא מובנית״.
הוא עובד במדיות שונות, ומלבד העבודה האמנותית פר סה הוא גם מנהל, לדבריו, מערכת מורכבת ומוצא פתרונות – לפעמים גם בדמות של להגיע לאנשים הנכונים. ״כשאתה חי בעולם שאין בו בעיות אלא רק פתרונות, כמעט תמיד אפשר לעשות הכל, גם אם הוא עולה המון כסף.
״אני חושב שאמנות בסוף היא מוצר – אחד עושה נעליים, אחד עושה בתים ואחד עושה אמנות. זו עשייה שצריכה להיות מדויקת ואתה צריך להיות רציונלי בקבלת ההחלטות שלך. האמנות היא התעשייה של החלום ושברו. הכי חשוב לי זה שאנשים יגיבו לעבודה שלי. הכי מעליב זו אדישות״.

Duration: 00:42:29

רותו מודן היא קומיקסאית, מאיירת, סופרת, אמנית ועוד; והיא גם אחותה של דנה מודן, במאית, תסריטאית, שחקנית, אקטיביסטית ואושיית אינסטגרם. יחד הן עומדות מאחורי ״הנכס״ – סרט הקולנוע הראשון בהיסטוריה שנוצר על ידי אחיות (כן, כן).
הסרט מבוסס על ספר קומיקס באותו השם שיצרה רותו לפני כעשר שנים, שכבר בשלבי העבודה המוקדמים עליו הן ידעו שהוא הולך להיות סרט, ושדנה היא זאת שתעשה אותו. ״נתתי לה לקרוא את הדראפטים הראשונים״, אומרת רותו. ״היא אמרה שזה גרוע אבל זה יהיה מעולה. מתוך הידיעה שאף אחד לא יבין את הסיפור כמו שאני מבינה אותו – רציתי שדנה תעשה את זה״.
כבר מתחילת הדרך של שתיהן – כשרותו למדה בבצלאל ודנה למדה בבית צבי - הן רצו לעשות משהו יחד. עבור דנה זו היתה הפעם הראשונה שלה כבמאית (״עפתי על זה״), ועבור רותו דנה בכלל עשתה את הסרט בשבילה מתנה.
הסרט עוסק בסבתא ונכדה שנוסעות לוורשה בעקבות נכס משפחתי, שמבוסס באופן מסוים על הסיפור המשפחתי שלהן (״כל מה שאני יודעת על המשפחה זה אך ורק מרותו״, אומרת דנה). ״הסרט נאמן לרוח הספר״, מוסיפה רותו, ״ובכל זאת הוא הטייק של דנה. אני יכולה לראות דרכו איך דנה קראה את הספר, ויש בו הרבה מהדברים שמעניינים את דנה לאורך השנים״.
את הסרט - שנוצר בתקופה טעונה במיוחד - הן מגדירות כסרט ״הכי אשכנזי״ שיצא בארץ בכמה עשרות השנים האחרונות. ״מצד אחד זו התקופה הכי גרועה להכל״, אומרת דנה, ״ומצד שני אנשים באים ומספרים שזה נותן להם נשימה ונחמה. היתה מחשבה לחכות אבל יש בו איזו אופטימיות וטוב שהוא יוצא עכשיו״.
״זו לא האמנות כציפרלקס ולא כאסקפיזם״, אומרת רותו. ״להפך: אתה אומר למישהו את האמת. יש בה דברים לא נעימים אבל אפשר לראות את הכוונות הטובות. הנחמה היא בזה שאתה מרגיש חלק מבני האדם, בקטע הטוב״.

Duration: 00:56:18

ליאורה קפלן היא אמנית (שמגדירה את עצמה כפסלת) שעושה שימוש ברדי־מייד, שתמיד קשור לגוף האדם. ״אחת מאבני הבסיס בסטודיו היא ליצור פסלים שיוצרים קשרים עם בני אדם, שמייצרים פעולה של עצירה, של מפגש. פיסול מבחינתי תמיד מתחבר לגוף, אני חושבת שאנחנו מרגישים חומרים בתוך הגוף״.
אחד הפרויקטים המשמעותיים האחרונים שעבדה עליהם הוא פסל חוצות עשוי שיש, שיצרה במסגרת ״אבץ״ – פרויקט פיסול החוצות של המחלקה לאמנויות של עיירית תל־אביב-יפו, שמוצב ברחוב הרכבת מול בית המכס ההיסטורי. ״המחשבה היתה איך אני מייצרת עמוד זיכרון של שפה מקומית. את השיש, שמצאתי בסופו של דבר בפורטוגל, התאמתי לצבעים של הבניינים שנמצאים מסביב״.
בשנים האחרונות היא משתמשת בפסליה בקרמיקה ארץ ישראלית, עניין שהתחילה להתעניין בו הודות לשורשיה המשפחתיים. ״אני אוהבת שזה גורם לי לנסוע בכל הארץ, לפגוש יוצרים ואספנים, לקחת משהו שיש לו היסטוריה והקשרים. אני לוקחת את החפץ ומבקשת ממנו להשתתף, ואת מי שלא רוצה אני לא מכריחה. שיטת העבודה שלי היא דרך התבוננות והקשבה, אני לא מחליטה על שום דבר בסטודיו״.
בזכות הקורונה, היא מספרת, היא שינתה את תהליך העבודה שלה: היא הפסיקה לרשום את הפסלים לפני היצירה, והחלה להתמקד בהקשבה עמוקה שבה, לדבריה, הפסל יוצר את עצמו. בימים אלה היא עובדת על תערוכת יחיד בגלריה ברוורמן שגם בה תציג פסל אחד שמשלב כדים היסטוריים, לצד חומרים חדשים. עוד היא יכולה לספר על שהתערוכה ״תהדהד את הבחוץ, את התחושה של ארעיות ואובדן של הקביעות״.
כאמנית, היא אומרת, מה שהכי חשוב לה כרגע לשמור עליו הוא להמשיך לשאול שאלות מעניינות ולא לענות תשובות חכמות. ״פעם ראיתי את עצמי כפותרת בעיות. היום אני שומרת על מרחב שיש בו כל הזמן סימני שאלה, מרחב שיהיה נכון ואותנטי ויהיה תמיד בקורלציה עם הבחוץ״.

Duration: 00:41:17

נועה שורץ היא מעצבת, זוכת (יותר מפעם אחת) פרס ה־TDC בתחום הטיפוגרפיה שמוענק בטוקיו ובניו יורק. הזכייה האחרונה שהתרחשה לא מזמן היתה בעבור העיצוב והמיתוג לתערוכה של ג׳קומטי שהוצגה בביתן אייל עופר (לשעבר הלנה רובינשטיין) של מוזיאון תל אביב.
במשך ארבע שנים עבדה כמעצבת הגרפית של הסטודיו של רון ארד בלונדון, ומאז חזרתה ארצה היא עובדת כעצמאית במנעד רחב של עבודות – הרבה מהן בתחום ספרי האמן והספרים בכלל. ״גדלתי לאמא ארכיטקטית ומאז שאני ילדה לקחו אותי למוזיאונים ולאופרות (וגם למשחקי כדורגל). תמיד אהבתי לקרוא ספרים, וכשסיימתי את הלימודים בבצלאל היתה לי החלטה ברורה ללכת לעולמות של עיצוב לאמנות ותרבות״.  
בימים אלה היא עובדת בין השאר על ספר חדש, מיזם של הספריה הלאומית (עורך: עידו ברונו) שייצא בהוצאה גרמנית ועוסק בספריות; על ספרי אמן לדנה יואלי, רקפת וינר עומר והילה לביב ועל פרויקטים נוספים. ״חשוב לי לא לעשות דברים גנריים. כל דבר צריך להיות במקום. גם אם לא את כל הדברים שאני עושה כולם מבינים, אני מאמינה שמשהו עובר. אחרת לא היה לי מה לעשות פה״.
היא אוהבת לחקור נושאים חדשים ואוהבת לעשות פרזנטציות, למרות שהמילה הספציפית הזאת אולי לא מייצגת מספיק טוב את הרעיון. ״אני אוהבת להציג את מה שאני עושה, לראות את ההתרגשות המשותפת. זה רגע מלהיב, אפילו קצת קתרזיס, אפילו שהספר הספציפי עוד לא הודפס.
״היום אין דבר שאני אוהבת יותר מלעבוד. זה מרגש אותי. אני עובדת עם א.נשים שאני אוהבת, והרבה מהלקוחות שלי נהיו סוג של חברים. אני לא איזו מעצבת שיודעת הכל, אבל תמיד כיף לי להכיר אנשים חדשים ונושאים חדשים״.
עד כמה היא אוהבת? אם יציעו לה לצאת לחופשה או לעבוד על עיצוב ספר היא לא לגמרי בטוחה במה תבחר. אנחנו, בניגוד ל־TDC, לא שופטים (ואפילו מקנאים).

Duration: 00:40:07

שגיב גלעם הוא קריאייטיב דירקטור שעושה הכל מהכל: מעצב, יזם, יועץ, אסטרטג, ממתג ומנחה. קדמו לכך לימודי עיצוב אופנה בשנקר, 18 שנה שבהן עבד בקסטרו (כולל מגורים בסין) – מה שהיה מבחינתו ״בית ספר לכל כך הרבה דברים״.
אחד הלקוחות הראשונים שהיו לו כעצמאי הוא אתא, שם הגה יחד עם מעצבות המותג את קולקציית הג׳ינסים שלהם. הפרויקט האחרון הגדול שהיה מעורב בו חיבר אותו גם לעולמות הטק, כשהצטרף לצוות של סטארט־אפ שמייצר משקפיים חכמים וליווה אותו מהשלבים של פרויקט מימון ההמונים ועד לאחר השקת המוצר עצמו. 
״אני מאוד אוהב בגדים. בתור ילד הייתי הקלישאה ששיחק בברביות, למרות שההתמחות שלי בסוף היא בבגדי גברים. אני חושב שאופנה היא כלי לייצר באמצעותו את מי שאתה רוצה להיות״.
במהלך השנים הבין שהיום, אחרי שהאינטרנט שינה את האופן שבו אנחנו צורכים, ״צריך לבלוט. לספר סיפור ברור, לייצג סוג של ערך. צריך לייצר מערכת יחסים בין הלקוחות למותגים כדי שימשיכו לצרוך אותם״.
המיזם האחרון שבו הוא מעורב הוא מותג בגדי הגברים SEBO, ״מותג שאני חושב שאין כמוהו בארץ, שמעניק פתרון איכותי, מדויק ואלגנטי. יש משהו במקומיות שמייצר ערך. אני מאמין בלפגוש את הלקוחות, משם לומדים בסוף״.
הליווי של הסטודנטים והמעצבים הצעירים במסגרת מאיץ האופנה של מפעל הפיס מאפשר לו להישאר בחיבור עם הדור הצעיר. ״אין היום שום מקום שמלמד מעצבי אופנה להיות יזמים. בתכנית אנחנו נותנים להם מעוף, פותחים להם את הראש לגבי מה שהם יודעים ומה שהם לא יודעים. העבודה בטק סידרה לי את הראש והבנתי למה מעצבי אופנה צריכים להתנהל היום כמו מנהלי סטארט־אפ, ולא רק לסחוב שקיות מנחלת בנימין״.

Duration: 00:38:56

מאז שסיים את הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי במכללת הדסה בירושלים, אוהד בנית מנסה להימנע מהגדרה מדויקת לגבי מה הוא עושה. בשלב מסוים הוא הגדיר את עצמו כ־Undesigner, שבתרגום לעברית היה יכול לעבוד גם כמעצב־אל וגם כמעצב־על.
היום הוא מתחכם פחות ומספר שהוא יוצר תוכן בתלת־ממד – על כל המשתמע מכך. מזה שנים שהוא מחזיק בסטודיו עצמאי משלו יחד עם שני א.נשים נוספים שיחד עושים הכל בעצמם. ״אני שם לעצמי גבולות גדילה״, הוא אומר. ״אני לא רוצה להפוך מיוצר לאיש שיווק או מנהל עסק״.
הנישה המאוד ספציפית שהנדס לעצמו במהלך השנים התחילה במקרה: ״הגעתי לחברה שרצתה לרכוש ממני גופי תאורה, שהמשרד שלה נמצאים בקומה 32 במגדל גבוה. כששאלתי את אחת העובדות מה עושה החברה, היא סיפרה שהם חברה יזמית־קבלנית. נכנסתי למנכ״ל ואמרתי לו שגופי תאורה לא אמכור להם, אבל שאייצר עבורם מבנה עץ על הקיר. כך יצא לדרך פרויקט הקיר התלת־ממדי הראשון שלי, שעד היום, בווריאציות משתנות, הוא הרב מכר שלי״.
מאז, בנית נודע יוצר ומייצר עבודות סייט ספסיפיק לכל מקום. ״אני לוקח את התוכן של החברה ומתרגם אותו אמנותית למשהו שלרוב יהיה על הקיר. לתוך זה אני יוצק לפעמים את המבנה האדריכלי שבו החברה נמצאת, את הלוק־אנד־פיל שלה. כל חברה מקבלת משהו שמותאם לה״.
לצד זה הוא עושה פרויקטים מסוגים שונים: מפסל פרס המצוינות לתוכן של תאגיד השידור כאן שעיצב לאחרונה ועד חשבון האינסטגרם שלו שמהווה פלטפורמה בפני עצמה. למרות שברוב הפרויקטים שלו מעורבים לקוחות, הוא מספר ש״אני עובד קודם כל לעצמי, כמו אמן.
״כשאנשים מגיעים אלי הם לא יודעים מה הם יקבלו, הם נותנים לי את המושכות וסומכים עליי שאוביל אותם. הגעתי למקום שבו אני עושה מה שאני אוהב לצד המגבלות. זו אמנם לא עבודה חופשית לחלוטין, אבל יש לי חופש מחשבתי גדול. אני לא ביצועיסט״. 

Duration: 00:42:59

אוסי ולד היא יוצרת אנימציה שמלמדת במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, והחלה ללמוד אנימציה, בבצלאל גם כן, בגלל בחור שהיתה דלוקה עליו (הם לא שמרו על קשר). כל זאת אחרי שסיימה ללמוד לתואר במתמטיקה(!) ופיזיקה (!) שעד היום היא מאוד אוהבת.
את הבחירה בין אנימציה לפיזיקה קיבלה הודות לקופסת קורנפלקס, ומאז ועד היום יצרה סרטים, עבודות תלויות מקום, יצירות שמשלבות אנימציה ומחול, פרויקטים מסחריים ועוד. ״זה המדיום שלי, ככה אני יודעת לדבר״, היא אומרת.
בין השאר היא היתה שותפה ליצירת האנימציה בסרטיו של ארי פולמן ״ואלס עם באשיר״ ו״כנס העתידנים״. על ואלס עם באשיר היא מספרת ש״כאנימטורית צעירה למדתי שם המון. בלימודים הפוקוס היה רק על קונספט, שם למדתי את היופי שבפרטים ובניואנסים״. זה כנראה מה שקורה כשעובדים במשמרת שלמה של שמונה שעות על שתי שניות של אנימציה.
כשהיא מנסה למצוא מכנה משותף בין הפרויקטים שלה לאורך השנים, היא חוזרת תמיד לעיסוק בגוף ובתנועה, שמגיע בין השאר מההיסטוריה שלה בעולם המחול. ״יש לי חשיבה כוריאוגרפית בבימוי ויש לי תמיד רצון לשחק. בנוסף, אני מעדיפה תמיד לעבוד עם אנשים.
״הרבה מהעיסוק שלי הוא בבית ובמעגלים שנמצאים בתוך הבית. חשוב לי החיבור האנושי והאנימציה עבורי היא כלי לתקשר עם אנשים, לחלוק את הרגשות שלי, להרגיש שעוד אנשים מרגישים כמוני. רוב הזמן זה קורה גם באמצעות הומור עצמי. אני לא אוהבת לקחת את עצמי ברצינות״.
על עולם האנימציה היום, לעומת מה שהיה כשהתחילה, היא אומרת ש״אנשים מגיעים היום לאנימציה מכיוונים שונים, והתחום נפתח להרבה דברים שהם לא ממש סרטים, מה שמאפשר לכל אחד לבטא את עצמו בצורה קצת אחרת. בנוסף, יש היום המון יוצרי אנימציה שמוכרים בעולם״.
בתור מישהי שעובדת כיוצרת עצמאית היא מספרת שיש היום בישראל יצירה עצמאית מגוונת ופורצת דרך. ואם נחכה בסבלנות נוכל גם לצפות בזו שהיא עובדת עליה כרגע (כלומר, ב־12 השנים האחרונות), במקביל להמון פרויקטים נוספים.

Duration: 00:39:00

דן פרץ הוא צלם שמוכר בעיקר הודות לצילומי האוכל והסטיל־לייף שלו, ומהעובדה שבמשך עשר שנים היה אמון על הצילומים למדור האוכל של רונית ורד במוסף הארץ. בימים אלה הוא משתתף בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון, בעבודה הפותחת של התערוכה שיצר יחד עם איליה מרכוס: עבודת וידיאו של למעלה מתשע דקות, שבה הוא תעד מעצבות ומעצבים שהאובייקטים שיצרו מגלמים את האופן שבו נוצרו, ביחס לצבע.
פרץ התחיל לצלם בגיל 24, אחרי קורס שלמד בקמרה אובסקורה. ״עבדתי אז במסעדות והתחלתי לצלם את הדברים שאני אוהב״, הוא מספר. ״היתה תקופה שבה צילמתי גם פורטרטים, אבל הבנתי שבעולם של סטיל־לייף אני יכול לשלוט יותר בסיטואציה״. מאז צילם בין השאר כ־25 ספרי אוכל, רובם בחו״ל, לצד צילומי מגזינים, הפקות מסחריות, וצילומים שהוצגו בתערוכות.
״בכל פרוייקט החלק המאתגר אבל גם המעניין יותר מבחינתי הוא תהליך העבודה וההפקה. אני מנסה תמיד לדבר מראש עם מי שאני הולך לתעד ולכוון אותו למה שהולך להיות, כדי להכניס אותו לסטייט אוף מיינד.
״אני מאמין בכמה שפחות לביים, מייצר את הסט־אפ הכי נכון מבחינת אור ומתעד את הפעולה. כשמדובר בעבודות וידיאו אני מדמיין כל הזמן איך זה ייראה על המסך, ואחרי הצילום עובר לחלק של העריכה, כשבווידיאו חלק משמעותי מהעבודה הוא הסאונד״.
אחד האלמנטים המרכזיים שמנסחים את העבודה שלו הוא אור, בדגש על אור טבעי. לצד זה הוא מנסה להתמקד בצילומים שמספרים סיפור של מקום ושל חומר גלם. ״מה שמגדיר כל מי שהוא אימג׳־מייקר הם שלושה דברים: האדם עצמו ומאיזו נקודה הוא מגיע, מה הוא מתעד, והאור. בתוך שלוש הנקודות האלה אני עובד ומנסה להגדיר בכל פרויקט מחדש מהו סט הערכים שלי״.

Duration: 00:36:12

חלי גולדנברג היא שחקנית, כותבת, צלמת, ציידת שלטים ועוד טייטלים משתנים. בסרט הראשון שלה היא שיחקה כבר בגיל 15 וחצי, אבל הפעם הראשונה שבה היא הבינה שקולנוע הוא אמנות שבאמצעותה היא יכולה להביע את עצמה, היה כששיחקה בסרט ״הלהקה״ של אבי נשר ב־1978. אחרי שלושה סרטים גם נסעה ללמוד משחק בניו יורק.
היחסים שלה עם צילום היו קיימים מאז ומעולם: ״גדלתי עם אבא עם חדר חושך במרתף, וכדוגמנית צעירה הצלם הראשון שצילם אותי היה בן לם. הטעם שלי הושפע ממנו, אני מצלמת כאילו אני בתו הביולוגית״. כשקיבלה את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלה היא התחילה להתנסות ולימים הצילום הפך לפרקטיקה האהובה עליה. ״כשעשיתי קליק במצלמה הדיגיטלית ומיד ראיתי את התמונה יצאתי מדעתי. עד היום הכי מרגש אותי זה לצלם״.
לכתוב היא התחילה בתקופת הפריחה של הבלוגים, בתחילת שנות ה־2000, בבלוג מצליח באתר ״רשימות״. ״זו היתה הפעם הראשונה בחיים שיכולתי לתווך את עצמי לעולם, כמו שאני בוחרת לשים את עצמי על השולחן. אחר כך רענן שקד הציע לי טור שבועי ב־24 שעות של ידיעות אחרונות, וזה היה אושר גדול״.
היום, אחרי כמה עשורים של פעילות בכל התחומים, היא ממשיכה לעשות הכל מהכל. ״בשנה האחרונה צילמתי שני פיצ׳רים ובחודש הקרוב אני מצלמת שני סרטים קצרים. אולי כי יש לי אנרגיה גבוהה, אני מדברת מהר ואני זזה מהר, אבל אני לא מכירה בעולם עוד אישה שהיתה צריכה לחכות 20-30 שנה כדי שיבינו שהיא לא רק צעירה בלונדינית ויכולה גם לשחק נשים מבוגרות״. אנחנו מחכים לצפות. 

Duration: 00:42:11

תאי ישר הוא אדריכל שעומד היום בראש Yard, קבוצת המחקר והפיתוח של ישר אדריכלים – אחד ממשרדי האדריכלים הגדולים בארץ, שמונה כ־130 (!) עובדים. הוא גם נצר לשושלת אדריכלים מפוארת – אביו הוא האדריכל אבנר ישר וסבו הוא האדריכל יצחק ישר. ״הכי לא הוסללתי״, הוא אומר, ״אבל החיים כן הובילו לשם. כנער בכלל לא היה לי ברור שאלך ללמוד אדריכלות, אבל גם כשהייתי במגמת תיאטרון הייתי זה שבסוף בנה את התפאורה״.
ישר הלך ללמוד אדריכלות בניו יורק, קודם כל כדי ללמוד *בניו יורק* ואחר כך כי זה הרגיש לו כמו ״ללמוד לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר״. את השנה הראשונה סיים בידיעה שהוא מאוהב במקצוע וזה מה שהוא רוצה לעשות.
למרות שהוא שייך לדור מסוים, הוא מספר שבשנים האחרונות הוא למד גם להסתכל וללמוד מדורות קודמים (כמו אבא שלו, שלדבריו ״נותן פייט״ לבני הדור הצעיר). ״בשביל שמשהו יקרה הוא לא יכול להיות רק דמיוני, הוא צריך להיות גם קונקרטי. אבא שלי מתחיל פרויקטים בתכנית אדריכלית ולא בהדמיות תלת־ממד״.
במהלך השנים נגע גם בתחומי יצירה אחרים – הציג תערוכה של איורים, עיצב חולצות ועבר תהליך של שחרור דברים החוצה – בעיקר באמצעות האינסטגרם שלו שבו הוא מנסה ״להראות את אחורי הקלעים של המשרד, וגם שלי״ (אם אתן לא עוקבות, זה הזמן).
עם הרעיון לקבוצת מחקר ופיתוח הוא מסתובב בראש כבר כמה שנים, אחרי שראה את המודל בכמה משרדים כשחי בניו יורק. ״המהות שלה היא להצליח לעשות דברים מעבר ליומיום. הנושא הראשון שעסקנו בו הוא מערכת הסעות לעובדים בעתיד, כשיעבדו הרכבת הקלה והמטרו, שם ניסינו להבין איזה שינויים חברתיים ועירוניים הן יכניסו״. היום הוא יודע גם להסביר למה אדריכלים לובשים רק שחור. לא נספיילר. 

Duration: 00:41:04

נורית קוניאק וטל בלטוך הם מעצבים שעובדים כל אחד בנפרד, וחברו לטובת יצירת ״אנחנו בצבע״, מיצב וידיאו שמוצג בימים אלה בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון. קוניאק היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מעצבת וארט־דיירקטורית, בעלת סטודיו קוניאק למיתוג. ״אני באה מפרינט וממיתוג, והמשיכה שלי תמיד היתה לצבע וגם למקום שבו אפשר להזיז דברים בצורה הרגשית״, היא אומרת.
בלטוך הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, מעצב שעוסק בעיקר בעיצוב קליפים, וידיאו וארט לסדרות טלוויזיה. בין השאר הוא אמון על הארט דיירקשן לסדרה ״צל של אמת״ שהיתה ההתנסות הראשונה שלו בחומר דוקומנטרי, וממנה הביא איתו רעיונות גם לעבודה הנוכחית.
המיצב המדובר מורכב מחמישה מסכים, שעליהם מוקרנת עבודה של תשע דקות שנחלקת לפרקים על פי צבעים. הרבה מהדימויים הם דימויים ארכיוניים, והעבודה מלווה במוזיקה ישראלית, כזו שהקהל הישראלי מכיר טוב מאוד. ״זו היתה חוויה שונה ממה שאני רגילה לעשות״, אומרת קוניאק. ״חלק משמעותי מתהליך העבודה היה האיסוף של החומר. נחשפנו לשעות של ארכיון והיינו צריכים לייצר את גבולות הגזרה שלנו״.
״בגלל ששנינו מעצבים״, אומר בלטוך, ״הבחירה שלנו בפוטג׳ היתה קודם כל על פי קומפוזיציה, צבע ואתסטיקה. בחרנו חומרים שאפשרו לנו כיוצרים לקחת צעד אחורה, לא להכניס מסרים בכוח. הצופה מגיע לעבודה עם מטען וכל דימוי כזה מציף אותו״.
את העבודה על מיצב הווידיאו הם החלו לא הרבה זמן אחרי פרוץ המלחמה. ״בלי לשים לב פתחנו את העבודה במילה ׳מבט׳, בדימוי מתוך מהדורת מבט״, אומרת קוניאק, ״ורק בדיעבד הבנו את הקשר לעיסוק במבט, למשמעות של המילה ולדרך שבה המבט משתנה. בהרבה מהדימויים בעבודה מוצגת אופוריה ואידיליה, ובמבט על אותו הפוטג׳ בעיניים עכשוויות נפער איזה עמק. הצפייה בעבודה היא העמק הזה; לא היינו צריכים להוסיף תמונות של חטופים כדי שזה יקרה״. 

Duration: 00:46:14

אלמוג סלע ואיתמר תורן (True Twins), המעצבים האמנותיים של הסרט ״קרוב אליי״ בבימויה של תום נשר, הכירו במהלך הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ועובדים יחד כבר למעלה מעשור. בין העבודות המוכרות שלהם נמצא הפתיח האיקוני של ״חזרות״, הכותרות לסדרה ״קורדרוי״ והעבודה על הסרט ״שש וחצי״ של כאן 11, שבו בנו מחדש את מסיבת הנובה ואת הטבח – במיניאטורות.
כשנשר הציעה להם לעשות ארט לסרט הם קצת הופתעו, אבל אחרי שקראו את התסריט הבינו שהם חייבים לקחת בזה חלק, והיו בין הראשונים שהחלו בתהליך העבודה על הסרט – עוד לפני שנסגר צוות או צלם. ״עברנו יחד על כל הסצנות, חשבנו איזה גוון תקבל כל דמות, הלכנו לסיורי לוקיישן. המטרה היתה לבנות עולם של צעירים שכולל את השפה, הלבוש, המוזיקה. להביא את האמנות והתרבות כמו שאנחנו מכירים אותה היום״.
אחד האתגרים בסרט היה לבנות פיזית סט של חצי האי סיני, כולל כל הפרטים (אם אתם צריכים להשכיר גמל – הם יידעו לאן להפנות אתכם). ״העבודה על הסרט היתה חוויה שלא ציפינו לה, משהו שממש תפור למידותינו. זה עורר בנו רצון עז לעשות סרט משלנו״. אנחנו ממתינים.
אחרי הפרק עם איתמר ואלמוג חייבות להאזין לפרק 186 עם תום נשר, שהתחילה לכתוב את הסרט לפני כשש שנים, כשהיתה בת 21 ולמדה בסם שפיגל, קצת אחרי התאונה שבה נהרג אחיה ארי. הסרט, לדבריה, ״לא מבוסס על סיפור אמיתי אלא על רגש אמיתי״, ובמסגרתו היא לא מהססת לעסוק בנושאים שהם טאבו, כמו מוות, או לחילופין – סקס.
בפרק 187 אירחנו את ליה אללוף ודריה רוזן, השחקניות הראשיות בסרט. אללוף משחקת את עדן ומספרת שה״מקום בה שהכי התחברתי אליה מהרגע הראשון היה הטוטאליות שבה, העובדה שהכל בחוץ. לי אין את זה, אני פחדנית. מסע ההתבגרות שלה היה גם מסע ההתבגרות שלי״. רוזן, שמשחקת את מאיה, מספרת: ״יש לי המון מתוך מאיה, הרבה מהדברים שמובילים אותה בחיים מובילים גם אותי. היא רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, ואני מתאהבת בכל דבר שזז״.

Duration: 00:50:28

ליה אללוף (22) ודריה רוזן (23) הן השחקניות הראשיות בסרט ״קרוב אליי״ של תום נשר. הן לא הכירו אחת את השנייה לפני (מלבד קצת סטוקינג באינסטגרם, כמקובל), אבל מספרות שהיה ביניהן ״קליק מיידי״. עבור שתיהן זהו התפקיד המשמעותי הראשון (אחרי קייטנת הדרמה או מגמת התיאטרון), ובשתיהן, הן מספרות, יש משהו מהדמות שאותה הן משחקות.
אללוף משחקת את עדן ומספרת שה״מקום בה שהכי התחברתי אליה מהרגע הראשון היה הטוטאליות שבה, העובדה שהכל בחוץ. לי אין את זה, אני פחדנית. מסע ההתבגרות שלה היה גם מסע ההתבגרות שלי״. רוזן, שמשחקת את מאיה, מספרת: ״יש לי המון מתוך מאיה, הרבה מהדברים שמובילים אותה בחיים מובילים גם אותי. היא רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, ואני מתאהבת בכל דבר שזז״.
את ההצלחה של הסרט הן זוקפות בין השאר לזכות העובדה שהוא אולי עוסק בחיים של צעירים, אבל מדבר לבני כל הדורות. ״בקהל יושבים גם טינאייג׳רז וגם בני גיל הזהב. האמת של מה שקורה שם גורם לו להיות שייך לכולם. זה סרט שנוגע לאובדן ולהתמודדות עם אובדן וכולם חווים את זה מתישהו״.
אחרי הפרק עם ליה ודריה חייבות להאזין לפרק 186 עם תום נשר, שהתחילה לכתוב את הסרט לפני כשש שנים, כשהיתה בת 21 ולמדה בסם שפיגל, קצת אחרי התאונה שבה נהרג אחיה ארי. הסרט, לדבריה, ״לא מבוסס על סיפור אמיתי אלא על רגש אמיתי״, ובמסגרתו היא לא מהססת לעסוק בנושאים שהם טאבו, כמו מוות, או לחילופין – סקס.
בפרק 188 אירחנו את אלמוג סלע ואיתמר תורן (True Twins), המעצבים האמנותיים של הסרט. כשנשר הציעה להם לעשות ארט לסרט הם קצת הופתעו, אבל אחרי שקראו את התסריט הבינו שהם חייבים לקחת בו חלק, ״עברנו יחד על כל הסצנות, חשבנו איזה גוון תקבל כל דמות, הלכנו לסיורי לוקיישן. המטרה היתה לבנות עולם של צעירים שכולל את השפה, הלבוש, המוזיקה. להביא את האמנות והתרבות כמו שאנחנו מכירים אותה היום״.

Duration: 00:50:15

תום נשר היא היוצרת, התסריטאית והבימאית שכולם מדברים עליה בשבועות האחרונים, בזכות הסרט ״קרוב אליי״, זוכה פרס אופיר והמועמד של ישראל לאוסקר (והיא רק בת 27). היא מאמינה בלעשות סרטים שהיא בעצמה היתה רוצה לראות, שזה אומר להיות אותנטית ככל האפשר. לדוגמה, ״אם הדמות רוצה למצוא מישהי, זה לא אמין אם היא לא תחפש אותה באינסטגרם. זה לא מגיע מתוך אידיאולוגיה אלא כי זה פשוט מה שהיא היתה עושה״.
נשר, בתם של הקולנוען אבי נשר והאמנית איריס נשר (״אמא שלי היא שלמות הבריאה״, חפשו אותה בפרק 153 פה בפודקאסט) התחילה לכתוב את הסרט לפני כשש שנים, כשהיתה בת 21 ולמדה בסם שפיגל, קצת אחרי התאונה שבה נהרג אחיה ארי. הסרט, לדבריה, ״לא מבוסס על סיפור אמיתי אלא על רגש אמיתי״, ובמסגרתו היא לא מהססת לעסוק בנושאים שהם טאבו, כמו מוות, או לחילופין – סקס.
ומכיוון שהיא רצתה לעשות סרט על צעירים כל עוד היא צעירה, ״הסרט מתנהל וזז כל 10 דקות לכיוון לא צפוי. היה לי חשוב לדבוק באופן שבו הדמויות מרגישות, ולא בריאליזם של הדבר, כמו סטורי שנותן את ההיילייט, שצפייה בו תרגיש בכל פעם כמו מה שהם הרגישו באותו הזמן״.
אחרי הפרק עם תום חייבות להאזין לפרק 187 עם ליה אללוף ודריה רוזן, השחקניות הראשיות בסרט. אללוף משחקת את עדן ומספרת שה״מקום בה שהכי התחברתי אליה מהרגע הראשון היה הטוטאליות שבה, העובדה שהכל בחוץ. לי אין את זה, אני פחדנית. מסע ההתבגרות שלה היה גם מסע ההתבגרות שלי״. רוזן, שמשחקת את מאיה, מספרת: ״יש לי המון מתוך מאיה, הרבה מהדברים שמובילים אותה בחיים מובילים גם אותי. היא רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, ואני מתאהבת בכל דבר שזז״.
בפרק 188 אירחנו את אלמוג סלע ואיתמר תורן (True Twins), המעצבים האמנותיים של הסרט. כשנשר הציעה להם לעשות ארט לסרט הם קצת הופתעו, אבל אחרי שקראו את התסריט הבינו שהם חייבים לקחת בו חלק, ״עברנו יחד על כל הסצנות, חשבנו איזה גוון תקבל כל דמות, הלכנו לסיורי לוקיישן. המטרה היתה לבנות עולם של צעירים שכולל את השפה, הלבוש, המוזיקה. להביא את האמנות והתרבות כמו שאנחנו מכירים אותה היום״.

Duration: 00:41:17

הילה כהן שניידרמן היא אוצרת, שעד לא מזמן שימשה כאוצרת הראשית של מוזיאוני בת ים (על החלל של מוזיאון בת ים היא מספרת שהוא יצר בה מפנה רוחני, לא פחות). היום, כאוצרת עצמאית, היא אמונה על הגלריה החיה החדשה של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים (שפועלת על בסיס עונתי בשיתוף עם בתי הספר סם שפיגל וניסן נתיב).
אחרי שנים כאוצרת מוסדית היא מספרת שהגלריה מעניקה לה ״הזדמנות לחשוב מחדש על מה זו גלריה ומה זו תערוכה, על להכניס חיים לתוך גלריה שזה כמעט פרדוקס״. בתערוכה הנוכחית מציגות בה במשותף רומי בן יוסף ואחינועם מנדלסון (״אני עובדת עם אמנים ולא עם אמנות״) סביבה אמנותית שהיא חלק מהחיים. ״מי שיצפה לתערוכה ירגיש דיסאוריינטציה״, היא אומרת.
לאתגר את הרעיונות המקובלים בעולם האמנות היא פרקטיקה שמלווה אותה מתחילת דרכה כאוצרת של גלריה החללית - שאליה נכנסה עוד לפני שבכלל ידעה שהמילה ״אוצרות״ קיימת. בהמשך אצרה במוזיאון פתח תקווה, שם גם הציגה את התערוכה שלדבריה היתה הכשלון הכי גדול שלה, אבל גם זו שהכי מייצגת אותה. ״אני חושבת שכשלונות הם קריטיים. כל עוד אנחנו לא בחדר ניתוח אנחנו צריכים לנסות, לבדוק, להכשל״. במסגרת אותה התערוכה היא ניסתה לייצר מערכת יחסים בין 11 אמנים.ות, וחלק מהמודלים הבלתי־היררכיים שניסתה לייצר באמצעותה משפיעים, לדבריה, עד היום בתוך שדה האמנות.  
לשאלה מיהו הקהל שלה היא אומרת ״הקהל שלי הוא מצד אחד כל קהל, אבל זה כפוף למי שמחפש חוויה אינטימית עם אמנות״.  במסגרת החוויה האינטימית היא חושבת שאולי, חללים מוזיאליים הם כאלה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשהות בהם בלי להבין הכל, להאט את האופן שבו אנחנו מסתכלים על דברים, ולאזן את התסכול שאנחנו מרגישים אם אנחנו לא מבינים. 

Duration: 00:50:30

גדעון עמיחי הוא פרסומאי, המייסד והבעלים של חברת הקריאייטיב No, No, No, No, No, Yes ולשעבר אחד השותפים במשרד הפרסום ״שלמור אבנון עמיחי״. הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ותחילת דרכו היתה בתחום הקריקטורה והקומיקס כשאייר ופרסם בעיתונים ובמגזינים הנחשבים בארץ ובעולם.
הציבור הרחב, גם אם הוא לא מודע לכך, כנראה מכיר רבות מעבודותיו בתחום הפרסום, ביניהן הקמפיין לקפה טורקי (Hot Water, Small Glass), המהלך של הפיכת רשת ג׳ לכזו שמשמיעה מוזיקה ישראלית בלבד, ורבות אחרות.
אחת הזכורות מביניהן היא קמפיין ההשקה לרשת הסלולר אורנג׳ בשנת 1999, שעליו הוא מספר שהיה ״במידה רבה ׳לא מידתי׳. נקנו כל שלטי החוצות במדינה, מה שהיתה החלטה היסטורית. כולם נצבעו בצבעי המותג – שחור לבן וכתום, ורק אחרי חמישה ימים הוחלפו השלטים לכאלה עם הלוגו של אורנג׳ – קוביה קטנה ללא דימויים של מכשירי סלולר. זה קמפיין שנצרב בזיכרון הצילומי״.
כמישהו שחי את עולם הפרסום למעלה מ־30 שנה, ולאחרונה אף שפט בפסטיבל קאן בקטגוריית החדשנות, אחד הדברים האהובים עליו בתהליך הוא לספר סיפור. ״יש הרבה דברים שהשתנו – יש היום הרבה יותר תחרות והרבה יותר אמצעים, אבל הדבר הכי בסיסי – העובדה שבאמצעות רעיון מנסים לשכנע אותך לעשות משהו או לא לעשות משהו – זה לא השתנה״.
היום, הוא מסביר, עולם הפרסום נמצא במקום הרבה יותר בוגר. ״כשנכנסה הטלוויזיה המסחרית ב־1993 השנים הראשונות היו כל כך דרמטיות, שאם מתחרה היה בטלוויזיה זה היה הופך לאסון מתגלגל. היום יש יותר יכולות הכלה, יותר ויותר מוצרים דומים, קשה למוצר אחד לטרוף את הקלפים. יש יותר רוגע. אבל גם היום, ככל שאתה מגיע עם פתרונות מיוחדים יותר – ככה יש יותר חששות״.

Duration: 00:44:55

כרמית גלילי היא המנהלת והאוצרת הראשית של מגזין III יפו, חלל תצוגה (ובשנתיים האחרונות גם חנות ספרי אמן) שפועל בארץ מאז 2018, והוא שלוחה של מגזין III השוודי – מוזיאון פרטי בשטוקהולם שהוקם לפני כ־40 שנה על ידי שני יזמי תרבות שוודיים (וחובבי ישראל) – דיוויד נוימן ורוברט וייל.
הרקע שממנו גלילי מגיעה הוא בכלל במשפטים, וברזומה שלה עבודה כעורכת דין במשך עשר שנים (״עולם מעניין ומופלא שהרבה שנים לא ישב לי״). אחרי שהחליטה ללכת בעקבות הלב למדה אמנות במדרשה. ״פיסלתי, ציירתי, הצגתי בתערוכות. זה היה כיף אדיר אבל לא חשבתי שאני אמנית״.
כל זה הוביל אותה לתפקיד עוזרת אוצרת של רותי דירקטור בשנים ששימשה כאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, ואחר כך לכמה פרויקטים עצמאיים, עד שפגשה את נוימן שחיפש באותה התקופה מישהו שיוביל את ההקמה של מגזין III בישראל.
במהלך שנות הפעילות של מגזין III הציגה גלילי אמנים ואמניות מהארץ ומהעולם, כשמה שמוביל אותה בבחירת התערוכות הוא שהן צריכות להיות כנות. ״כשהתחלנו לעבוד היה לנו רעיון לעשות סבב בין דברים בינלאומיים למקומיים אבל אז הקורונה שינתה את העולם ואחריה הגיעה מלחמה. אנחנו כל הזמן עובדים במציאות שמכריחה אותנו להגיב נורא מהר״.
בימים אלה מוצגת בחלל התערוכה ״להסתכל אחורה על העתיד״, שעליה מספרת גלילי שהיא התערוכה הכי פוליטית אבל גם הכי אישית שאצרה אי פעם. ״הרגשתי רצון לחזור ולהרגיש בנוח בתוך כל מה שהאמנתי בו קודם ביחס למקום הזה שאנחנו חיים בו, לחזור ולהיות יכולה לדמיין עתיד שכולל את המילה ׳שלום׳. לחזור אחורה לרגעים שבהם יכולנו לדמיין עתיד אחר, וגם לפעול לטובתו״.
אנחנו, מיותר לציין, איתה בחלום ובחזון.

Duration: 00:40:40

נדב מצ׳טה (או במקור נדב יהל, ״הבנתי שעם השם הזה יהיה קשה לפרוץ גבולות והחלטתי שאני צריך שם במה״), הוא מאייר צבעוני, מצחיק ונחמד שלא מהסס להיות פוליטי או כועס כשצריך. בימים אלה הוא מציג במסעדת התערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון את הפרויקט הגדול ביותר שלו עד כה, שבמסגרתו הוא השתלט על חלל המעבדה של המוזיאון ויצר עבורה עבודות שעוסקות בקשר בין צבע לטבע.
״החלל גדול ומרווח ויש בו המון חלונות, קירות ומרחב ביניהם שהרגשתי שאני חייב למלא אותו, אז עשיתי הרבה מאוד דברים״, הוא מספר. ״ביניהם ציור על קיר גדול של 14 מטרים שכולל אלפי דימויים של טבע, חיות ואנשים״.
במהלך עשר השנים מאז שסיים את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, הוא חולש על פני סוגים ופרויקטים שונים של איור מעולמות שונים, ולרוב הוא עושה אותם גם באותו הזמן. ״יש מקומות שונים בראש שלי שאני מצליח לייצר מהם עומס של דברים, ואיכשהו זה עובד לי״.
למי שלא עוקבת אחריו באינסטגרם (אז קודם כל תעקבי), נספר שגם היצירה האישית־פוליטית שקשורה למציאות הנוכחית בארץ היא אחד הדברים שמאפיינים אותו בשנים האחרונות. ״זה התחיל במחאות של תקופת הקורונה, כדרך להנגיש מידע שאנשים לא בדיוק מבינים איך לעכל אותו. עם הזמן זה הפך להיות יותר פרסונלי, טייקים על דברים שקורים בחלקת אלוהים הקטנה שלי״.
גם באיורים והקומיקסים האלה הוא בא לידי ביטוי, לדברין כ״אדם שאוהב את הצחוקים, אבל תמיד רציני. כשמלצרתי במשך הרבה שנים גיליתי שאני יכול להגיד לאנשים כמעט הכל, והם חושבים שאני צוחק. את היכולת הזו העברתי לאיור בשימוש בסגנון הנאיבי מעט, אבל כזה ששמים מתחתיו תוכן רציני. ככה לאנשים הרבה יותר קל לאכול את זה״. בעתיד הקרוב הוא מייחל לחזור לצייר צמחים ושקיעות, וקצת פחות להיפגש מדי שבוע בהפגנות.

Duration: 00:40:13

פרק מיוחד ב״תיק עבודות״: מהדורת לייב מהתערוכה ״כל הימים, כל הימים״ במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, בהשתתפות נעם ונקרט, מישל פלטניק ומירי סגל שמציגים בה עבודות שמתייחסות לתמת התערוכה - משחקיות באמנות ישראלית עכשווית.
מאז שהפכה נעם ונקרט לאמא לפני חמש וחצי שנים, האמהות הפכה להיות תמה מרכזית בעבודה שלה. סדרת העבודות ״הנשענים״ שהיא מציגה בתערוכה היא מיצב ציורי שבו כל עבודה מורכבת משתי דמויות – אמא וילד – עשויות דיקט וצבועות באקריליק.
״אני מנסה לבחון מה קורה ביחסים שבין הדמויות״, היא אומרת. הצורך שלי הוא פחות לתאר את מה שקל, נעים, ויפה, אלא לתת ביטוי למה שקשה. יש תמיד עיסוק בין הרצון להתקרב ולהיות יחד לבין הקושי, התובענות והתלות שיש ביחסים״.
מישל פלטניק מציג בתערוכה שתי עבודות, כולן עשויות בטכניקות רבות בשילוב בינה מלאכותית. בעבודה הראשונה הוא מתאר את בריאת העולם דרך דמויות של שני ילדים משחקים, ובשנייה הבסיס הוא תמוז, אל שומרי, שעובר התחדשות על פי עונות השנה שברקע. עם היכולות שרכש בקריירה הקודמת שלו כמהנדס הוא משחק עם תוכנות הבינה המלאכותית בסטודיו, לצד משחק בטכניקות נוספות – מרישום ועד בניית רובוטים.
״המשחקיות קיימת באופן העבודה שלי״, הוא מספר. ״היום מה שמעסיק אותי במיוחד הוא המקום שאליו הגענו, שבו באופן תרבותי – הטכנולוגיה יכולה להכנס לגוף. מה שחשוב לי הוא שהעבודה תתאר את התחושות שיש לי על העולם, את מה שאני חווה מהעולם. אני רוצה שהצופים יחוו את העולם הזה, וזה בסדר אם לא לגמרי מבינים״.
גם מירי סגל מציגה בתערוכה שתי עבודות. העבודה הראשונה שמבוססת על רולטה היא כזו שיצרה בשיתוף עם האמן המנוח גדעון גכטמן, אחרי מותו, בעקבות רעיונות ושיחות שניהלו עוד בחייו. השנייה, Pussy Mirror, היא עבודה מבוססת בינה מלאכותית שמוצגת על קיר שלם בקומה השלישית של המוזיאון ומדמה דיאלוג בין הצופים ובין חתולים שמגיבים אליהם.
״אני מגיעה ממשפחה שמשחקים בה היו עניין מקצועי״, היא מספרת. ״ההורים שלי היו שחקני ברידג׳ מקצועיים ובגלל שגדלתי לתוך אקלים של משחקים, מבחינתי משחק הוא דבר רציני. בשנים האחרונות לימדתי את עצמי לתכנת והעבודה היא חלק מגוף עבודות מחקרי גדול יותר שעושה שימוש ב־AI. החתולים צריכים לייצר קשר עין ולזוז במקביל לתנועת הצופה. בהתפתלות החתולית יש משהו יפה אבל גם תקיעות; והניסיון לפשר ביניהן מייצר פרדוקס מובנה בגוף של החתול״.

Duration: 00:44:43

דב גנשרוא הוא מעצב תעשייתי שנע על הציר שבין עיצוב תעשייתי פר סה, לחברות מסחריות, מותגים ותעשייה, לבין עיצוב שמוצג בתערוכות ובמוזיאונים – גם כזה שהגיע עד למוזיאון פומפידו בפריז. במקביל הוא מלמד מזה 24 שנים במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שבה גם למד.
״בנעוריי הייתי מחובר לדו־ממד״, הוא מספר: ״לגרפיטי, שיעורי רישום. העניין בתלת־ממד התפתח אחרי. בגיל 18 התקבלתי גם למחלקה לגרפיקה וגם למחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל״ (ואת ההמשך אנחנו כבר יודעים).
בימים אלה הוא משתתף בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון עם פרויקט דמוי מכוניות זבל שעוסק בטכנולוגיה של הדפסת תלת־ממד. ״יש לי כבר הרבה זמן סקרנות ועניין בהקשרים שבין טכנולוגיה לעיצוב – הדרך שבה הדברים נוצרים וההנכחה שלהם״. על העיסוק בצבע, הוא אומר שזה ״לא הפורטה שלי; זה לא האופן שבו אני תוקף דברים. אבל, בגלל ההיסטוריה שלי והעיסוק בדו־ממד הנושא הצבעוני נוכח, גם אם הרבה יותר נוח לי לקבל החלטה שקשורה לחומר או לטכנולוגיה״.
הפרויקט המרכזי והמשמעותי ביותר עבורו שאיתו הוא רץ כבר קרוב ל־15 שנים הוא כלי הצור. ״בעשור האחרון הפרויקט הפך לזהות שלי. הוא מוליד פרויקטים נוספים ומתפתח, ויש משהו שהבנתי לגביו גם במובנים של הסתכלות עצמית, ברמת ההבנה שלי את עצמי ואת החפצים שייצגו אותי בעולם״.
אותו הפרויקט, שהחל במקרה בביקור השנתי של הסטודנטים מבצלאל בים המלח, הגיע גם לפומפידו ואפילו כיכב על הזמנה לתערוכה שבה השתתף גנשרוא לצד אמנים שאולי שמעתם את שמם, כמו לדוגמה איב קליין או פיקאסו. הוא הגיע וחצה את גבולות עולם העיצוב ופורסם בפלטפורמות שונות – מבלוגים של אנתרופולגים, דרך מגזיני אופנת גברים וכלה באתרי עיצוב סכינים; ״הוא נגע בהרבה אנשים, מזוויות שונות״.
הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה שלו הוא את המגוון, ואכן מדובר בעבודה מגוונת – מעיצוב כלי מטבח הומוריסטיים ועד פיתוח כלים להגנה עצמית. ״היו לי רגעים בחיים שאמרתי לעצמי שאולי אתרכז במשהו אחד, אבל הבנתי שאני נהנה ללמוד כל פעם דברים חדשים״. 

Duration: 00:40:36

אבי לובין מציין בימים אלה שנה בתפקידו כאוצר הראשי של המשכן לאמנות עין חרוד. מאחוריו שנים רבות של אוצרות במסגרות שונות – ביניהן הביתן הישראלי בוונציה בשנת 2019 שבו הציגה איה בן רון את פרויקט ״בית חולים שדה״;  הגלריה של המדרשה בירקון 19; והתערוכה ״בית ספר לאמנות״ בביתן הלנה רובינשטיין שבו הפך את חלל הכניסה לקפיטריה פעילה (שהגישה קפה בחינם!) וקיים פגישות עם מבקרים כשהם תלויים באוויר (נשבעים).
בעתיד היותר רחוק יש לו ברזומה קריירה ענפה כמשפטן, כולל תואר שני במשפטים, התמחות בבית המשפט העליון וספר ומאמרים שכתב בתחום. את הכניסה שלו לשדה האמנות הוא עשה בתחילה מפוזיציה חיצונית, כשהחל לכתוב טקסטים לתערוכות וספרים עבור אמנים.ות שהכיר הודות ליחסי חברות אישיים, ולבן זוגו האמן תומר ספיר.
״עוד לפני שנכנסתי לתפקיד במשכן בעין חרוד עסקתי במשך שנים בשאלה של התפקיד האזרחי של מוזיאונים ואוצרים״, הוא מספר. ״בעיני התפקיד הוא כפול: יש בו גם מקום לעסוק בריפוי ובנשימה וגם מקום ביקורתי ומאתגר שמותח את הגבול. איך מוזיאון יכול להמשיך להיות מאתגר ולא מתפשר, ועם זאת מזמין ופתוח?״.
כיום, כאוצר של מוזיאון, הוא נמצא בעמדה שבה הוא יכול לבדוק את השאלות האלה בשטח. ״עניין קריטי שהכניסו למוזיאון גליה בר־אור, ששימשה כאוצרת הראשית שלו במשך שלושה עשורים, ואחריה יניב שפירא – הוא לשמור עליו כמקום דומיננטי ומרכזי בשדה המקומי, אבל גם ככזה שיש לו אפשרות לקחת סיכונים״. 
בתערוכת הקבע החדשה ״עבודה, מלאכה, פעולה״, הוא בחר להציג עבודות של אמנים קאנוניים לצד כאלה מזרמים פחות פופולריים, מה שמאפשר לדבריו ״להסתכל אחרת גם על תולדות האמנות הישראלית וגם על החברה הישראלית״.

Duration: 00:48:29

ענת פישר לבנטון היא מנכ״לית מרכז סוזן דלל מזה ארבע שנים. לתפקיד היא נכנסה שנייה לפני שפרצה הקורונה, יחד עם נעמי פרלוב על תקן המנהלת האמנותית (השתיים החליפו את יאיר ורדי שהקים את המרכז וניהל אותו כ־30 שנה). ״קיבלנו מותג חזק שצריך לשמור עליו ולהצעיד קדימה״, היא אומרת, ״ולמרות שעברו ארבע שנים, נעמי עדיין מציגה אותנו תמיד כ׳חדשות׳ במקום״.
היא הגיעה מעולם הפרסום, אחרי ששנים ארוכות עבדה במשרד הפרסום אדלר־חומסקי בתפקידים שונים. ״יש משהו יפה בלהתחיל משהו שאתה לא יודע מהו. אתה לומד משהו חדש לגמרי, הכל נראה פשוט, אפשרי וכיף״. בהמשך גילתה שזה אמנם כיף, אבל זה אומר גם לנהל ״מפלצת גדולה״ שתלויה לא מעט בתקציבים. ״אין דבר נפלא יותר מלחלום חלומות, אבל המציאות היא שתרבות היא לא דבר שמכניס הרבה כסף ובסוף יש מרכז לנהל, שכולל גם בניינים ורחבה ופרדסים שצריך לתחזק, מסעדה ובית קפה ועוד דברים שמשמעותיים למרכז תרבות״.
אחת הפעולות הראשונות המשמעותיות שעשתה יחד עם פרלוב היתה להוציא את המופעים החוצה, אל רחבת המרכז, בתקופת הקורונה – מהלך שזכה לשם ״מחול בחוץ״. יוזמה נוספת שהיא גאה בה במיוחד היא ״1|2|3״, התכנית להכשרת רקדנים צעירים שמתקיימת זו השנה השלישית במרכז; וגם ״נעים בין מסכים״ – תכנית שמשלבת בין עבודות וידיאו מעולם האמנות החזותית למרכז, שתתקיים בפעם השנייה בספטמבר הקרוב.
״אני עוסקת כל הזמן בלהביא אנשים חדשים שיתאהבו במחול. זה אולי ענף נישתי אבל אבל האהבה היא נרכשת, ואנחנו עובדים על להגדיל את הקהל״. בפסטיבל תל אביב דאנס, שייפתח השבוע בפעם ה־24(!) במרכז סוזן דלל, יעלו 19 עבודות מחול, הפעם כולן בסימן מקומי – עבודות חדשות ופרמיירות של יוצרים ויוצרות מקומיים. ״למרות השנה המורכבת היבול הוא רב, ואני בטוחה שחלק מהעבודות יביעו גם את מה שאנחנו עוברים״.

Duration: 00:41:34

אסף עיני הוא צלם ואמן (או שמא אמן וצלם? והאם זה באמת משנה?) שמוציא בימים אלה לאור את ספר האמן שלו, ״תגיד משהו על הים״ בהוצאת Sternthal Books. את דרכו החל עיני כצלם אופנה, תחום שהוא עדיין פעיל בו באופן משמעותי, ובהמשך, כדי לאזן, הלך ללמוד במחלקה לאמנות בבצלאל. ״הרגשתי שאני צריך להרחיב את אופקיי אז הלכתי ללמוד אמנות״, הוא מספר. ״במהלך רוב שנות הלימודים עשיתי וידיאו, שאחריהם נכנס לעבודות שלי וגם חזר איכשהו בצילום סטילס״.
הספר החדש, שכולל 264 עמודים (עורכת: שירז גרינבאום; עיצוב: רן בן עזרא), כולל שני גופי עבודות מרכזיים. האחד כולל פורטרטים של גברים לצד נופים ועוסק במבט של עיני עליהם; השני הוא גוף עבודות וירטואלי שנעשה באייפון בשיתוף נותני שירות במרקטפלייס של פייבר. ״אין בספר תשובות, רק שאלות. אני מנסה לעסוק בו בין השאר ביחסי הכוחות בין הצלם למצולם, בין המעסיק למועסק, ובמתח שנוצר בין גברים שמצלמים גברים״.
למרות הנטייה שלו לתפוס ולגלם בצילומים שלו את רוח התקופה, הוא מרגיש שהוא ״מאוד לא צלם עכשווי. אני קצת בומר, קצת מיושן. קשה לי להתקדם מהמקום האנלוגי, האיטי, הפורטרטי. עם זאת, הייתי שמח ללכוד רוח של תקופה. כשאני מסתכל אחורה על צלמים וצילומים ומרגיש שככה זה היה אז – זה מרגש אותי. אני אשמח שאנשים יתרגשו ככה מהצילומים שלי״.
לאורך השנים, בפרוייקטים מסחריים ואישיים כאחד, הוא עוסק לא מעט בדימוי הגברי, בגוף הגברי ובאופן ההתבוננות בו – החל מבאדי בילדרים, דרך דוגמנים וכלה באוכלוסיות מיעוט שונות. ״אין לי שום יכולת לייצג נשים. הכי טבעי לי להסתכל עליי או על מישהו כמוני.
״אני מתעניין בנישה של הצילום של האחר, המבט על האחר. ברגע שהגיבורים שלך (במקרה הזה, דוסון קריק) מתחילים להתפורר – אתה מבין שאפשר להפנות מבט לכיוונים אחרים. אנחנו חיים לצד הרבה אוכלוסיות שונות ואם הם כבר פה – שלא נצלם אותם?״.

Duration: 00:46:50

מיכל סממה היא כוריאוגרפית ורקדנית שנעה על הציר שבין מחול, תיאטרון ואמנות, אבל לא ממהרת להגדיר בדיוק איפה על הציר היא נמצאת. היא גדלה כילדה בעולם המחול ובהמשך למדה מחול, כולל תואר שני בשיקגו, וגם תיאטרון וכתיבה – מה שפתח עבורה את הגבולות והעלה את שאלת המדיום של הגוף.
״העבודה שלי נעשית עם הגוף החי ועם כל מה שאפשר להשיג ממנו״, היא מסבירה. ״אני מנסה לקחת את החוויה של הגוף החי שכל הזמן מעובדת בצורות שונות״.
במהלך השנים יצרה ורקדה ביצירות רבות – שלה ושל כוריאוגרפים.ות אחרים.ות. ביצירות האחרונות שלה, ביניהן זו שתעלה בקרוב בבכורה בפסטיבל תל אביב דאנס במרכז סוזן דלל, היא לא רוקדת בעצמה. ״אני אוהבת להופיע, אבל הבחירה שלי כרגע היא להיות בחוץ כדי שהעבודה תהיה מה שאני רוצה שהיא תהיה״.
היצירה, ״קבוצת״, כוללת שישה רקדנים.ות והיא מגדירה אותה כ״זרם תודעה עם הרבה טקסטים ושירים״. במסגרת היצירה היא חוזרת אחורה לילדותה בקיבוץ – מהלך שלדבריה איננו קל עבודה, אפילו מפריע לה, אבל היא אוהבת ללכת עם ההתנגדות הזו. 
״העבודה היא תהליך של היזכרות ושל תרגילים פיזיים ומחשבתיים; אנחנו כמו נכנסים בה לתוך תעלה שבה אנחנו חיים איזה רגע אחר – גם פיזי וגם טקסטואלי. ברמה הפיזית יש משימה לקבוצה – לא להיפרד. אנחנו עובדים יחד כסוג של רשת גוף״.
כמי שזחלה בעירום על החיבור בין הרצפה לקיר, והזמינה קהל לבופה פתוח במסגרת מופעים, היא אומרת ״אני פחות רוצה לייצר עבודות השתתפויות שמבקשות מהקהל לעשות דברים. אני באה לתת משהו בנדיבות, אבל אני לאו דווקא באה להרגיע אותך״. 

Duration: 00:45:57

קרין לאופר דיין (בפרק מיוחד שהוקלט במרכז תאו בהרצליה, לייב מול קהל!) היא יזמית, אשת עסקים ויוצרת תוכן, אבל היא קודם כל אמא שעדיין מתרגשת להכין לילדים את הכריכים בבוקר. ״שמחה זה הכישרון שלי״, היא אומרת, ״ואני כל הזמן חושבת איך לייצר עוד ומהו הדבר הבא. אני מונעת מהעוד״.
לפני 11 שנים פתחה את ״קרינה״, בית אופנה ותוכן, במבנה ששימש עד אז כלול תרנגולות בכפר אז״ר, ויזמה גם את יריד About Us שמתקיים מדי שנה ומארח מעצבי.ות מקומיים מתחומים שונים. ״לא הקמתי את קרינה כדי למכור ג׳ינס, אלא כדי להכניס אופנה כחול לבן של מעצבים צעירים בשילוב תוכן ואירועים. היום כולן מייצרות תוכן, כולן משתמשות במילה ׳קהילה׳ וכולן עושות העצמה. לי חשוב אם זה מעניין, ואז עדיף גם שיהיה קצר״.
במהלך השנים אירחה בקרינה לא מעט יוצרים (אבל בעיקר יוצרות), מנגה ארז ונועה קולר, דרך מסעדת פופ אפ של 48 שעות עם ארז קומרובסקי וכלה בנורית גפן ונועה רוטמן. במקביל שימשה במהלך השנים כמנטורית בטרמינל עיצוב בת ים, והיא עדיין מתרגשת לראות את הניצוץ בעיניים של המעצבים.ות הצעירים שהיא מלווה.
היצירה היא מה שמעורר אותה, והיא הבינה שהיא חייבת להמשיך ולעסוק בה גם אחרי ה־7 באוקטובר. ״בהתחלה היה שוק גדול אבל לאט לאט הבנו שלנו אין ברירה אלא להמשיך. אני אדם אופטימי מטבעי ורוצה להאמין שכל הדבר הזה ייגמר, אבל כיזמית עצמאית אני מבינה שאין אפשרות אחרת אלא להמציא את עצמי כל פעם מחדש״.

Duration: 00:39:08

פורטפוליו בשיתוף התוכנית הבינלאומית ללימודי אוצרות בעיצוב

תום כהן היא מעצבת, אוצרת והמנהלת האקדמית של התכנית ללימודי אוצרות בעיצוב בשנקר. היא בוגרת מכון טכנולוגי חולון, שם החלה בעיצוב תעשייתי וסיימה דווקא בתקשורת חזותית.
כהן היתה אמונה על פעולות אוצרותיות עוד לפני שידעה מה זה בדיוק אוצרת, ביניהן תליית עבודות במרחב הציבורי והקראות שירה במקדונלדס. במהלך הלימודים בילתה הרבה במוזיאון העיצוב חולון וחיפשה את מקומה בתוך העולם הזה, ואז מצאה את עצמה בשבוע העיצוב מילאנו הולכת מאחורי גלית גאון, שהיתה אז האוצרת הראשית של המוזיאון, מקווה להזדמנות לדבר איתה.
״התפללתי שייפול לה הארנק. הוא לא נפל, אבל אחר כך התחלתי ללמוד במחזור הראשון של התכנית בשנקר. מבחינתי ללימודים היה תפקיד – שגלית תרצה להמשיך לעבוד איתי. וזה קרה. עברו כבר תשע שנים מאז שלמדתי ומאז לא הסכמתי ללכת הביתה״.
היום היא גם אוצרת במרכז שנקר לחקר העיצוב, מנהלת את פרס רוטשילד לעיצוב, אוצרת בגלריה רוזן בשנקר וגם אוצרת עצמאית במסגרות שונות. ״כאוצרת, מה שמנחה אותי הוא כמה אני רוצה שדבר מסוים יהיה בעולם. זה יותר חשוב לי מרווחיות ויותר חשוב לי מאם האנשים נחמדים או הפרויקט מעניין אותי״.
לאחרונה סיימה כהן עבודה של כארבע שנים על אוצרות של אוסף סיפור העיר במוזיאון העיר תל אביב יפו, הזדמנות שאותה היא מגדירה כ״מסע פרוע. זו היתה גם הזדמנות לאצור דוקו, ולחשוב מהו מוזיאון של עיר, מה אני עושה אם אין חפצים ואם החומר לתערוכה עדיין לא קיים״.
במסגרת תכנית האוצרות בשנקר החיפוש הוא אחרי עוד קולגות. ״אנחנו לא מחפשות פרופיל מסוים של א.נשים שעושות בדיוק את מה שאנחנו עושות, אלא כאלה שהשיחה איתן תהיה מעניינת״. ואם מעניין אתכם.ן לשמוע עוד, חפשו אותה מתחת ללוויתן במוזיאון הטבע (סתם, לא). 

Duration: 00:41:31

שקד בשן היא מאיירת, כותבת ואמנית שאתם.ן כנראה מכירות הודות לטור השבועי שלה ״שואלת בשביל חברה״, במוסף גלריה שישי של עיתון הארץ. ביריד צבע טרי הקרוב היא תפתיע במסגרת חממת האמנים העצמאיים עם עבודות חדשות – דומות ושונות לאלה שכבר הפכו לסימן ההיכר שלה.
בשן היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ואת הטור בגלריה החלה במקור כפיתוח לפרויקט הגמר שלה, ״אני רוצה את זה רומנטי״. בכל שבוע היא מביאה סיפור של בחורה אחרת (מהמציאות!), שעוסק בנושאים של זוגיות, מיניות, רווקות, דייטינג וכל מה שמסביב. ״יש לפעמים תכנים שהם מאוד קשים״, היא מספרת, ״דברים כואבים שלא תמיד מדברות עליהם״.
גם שלוש שנים אחרי היא עדיין מופתעת מהנפח שתפס הטור והתגובות אליו בציבור. ״תמיד ידעתי לדייק את מה שאני רוצה – טור בעיתון. אבל כשהתחלתי הייתי מאוד שוקיסטית, לא ידעתי להכיל את זה. עד היום אני לא בטוחה כמה כותבת מצוינת אני, אני עושה את זה משבוע לשבוע ונראה לי שאני משתפרת. אני יודעת לזהות סיפור טוב ולעצור אותו ברגע הנכון, אבל להמציא לגמרי אני לא יודעת״.
הסדרה המרכזית שתציג בצבע טרי היא אקטואלית במיוחד, ומבוססת על דימויים של חיילים, פוסט 7 באוקטובר, מתוך תמונות שלהם בטינדר. ״הבנתי שקורה משהו חדש ונורא סיקרן אותי להבין אותו. משהו שם הדהים אותי. עשיתי צילומי מסך ואספתי מאות מהם. כל כך נהניתי לצייר אותם״.
תוך כדי העבודה היא גילתה שיש גם דברים שהיא מזדהה איתם בעצמה. ״התחלתי להרגיש כל מיני רגשות, פתאום ראיתי את האנושיות שיש בסיטואציות המוזרות האלה. ומה אם אני מציירת מישהו שכבר מת?״. התוצר הסופי הוא סדרה של 52 ציורים קטנים וצבעוניים עשויים בטושים שלכל אחד מהם יש את הסיפור האישי שלו. ״מתוך הסתכלות בעין חיצונית התחלתי לראות בתמונות האלה גם אותי״. מי יודעת, אולי גם אנחנו נצליח. 

Duration: 00:42:11

יאיר גרבוז הוא... יאיר גרבוז. צריך להוסיף? אמן, צייר, סופר, פובליציסט, סאטיריקן ואחד הקולות הבולטים בסצנה המקומית מזה כמה עשורים. בימים אלה הוא מציג במוזיאון הרצליה את התערוכה ״ראשים וציור בתוכם״, שיצר בשיתוף עם האמן המנוח אוזיאש הופשטטר ובה הוא מנהל דיאלוג עם העבודות שלו.
״כשצייר אומר לצייר אחר ׳הציור שלך מזכיר את רפי לביא׳ הוא לרוב לא ישמח״, הוא אומר. ״אני מאוד שמח מזה. המקצוע שלי הוא להזכיר. אני המזכירה של האמנות הישראלית. אני מתעניין בהיסטוריה או בחוסר ההיסטוריה של הקהילה האמנותית. ההיסטוריה שלנו משובשת. אנשים שהיו תלמידיי כבר לא הכירו את אלה שהיו מוריי, מה שלא קורה בשום מקום בעולם. אנחנו עם עם אמנזיה טוטלית״.
הציורים שלו עמוסים כי הוא אוהב החלטות אבל לא אוהב החלטה; אוהב סיפורים אבל לא אוהב סיפור. אחת המטרות מבחינתו היא לגרום לצופים להתקרב לציורים שלו. ״פעם אמרו שבשביל להסתכל על אמנות מתרחקים. אף פעם לא הבנתי את זה. בדמיוני, כשאני רואה ציור אני נוגע בו, מנסה להכיר את החומריות שלו. הכי נכון זה לראות ציור מהמרחק שבו הצייר צייר אותו״.
היום, הוא מספר, הוא מרגיש הכי נעים שהרגיש בכל השנים, לפחות ברמה האישית. ״אם הייתי יכול הייתי מזדכה על 30-40 שנותיי הראשונות. היום הכי נעים לי בכל המסגרות החברתיות והמשפחתיות, הכל נראה טוב יותר כי אני מגשים את מה שנועדתי לעשות.
״ציבורית, אני כבר מזמן, הרבה לפני אירועי ה־7 באוקטובר, חושב שהמקום הזה הולך ומתדרדר. אבל אני אופטימי במובן שאני חושב שהעולם יסתובב גם בלעדנו, ושאחרי אירועים כאלה חייב לבוא משהו אחר. נצטרך מתישהו לחזור לשפיות״. 

Duration: 00:45:06

בר אפרים, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, הוא האחראי למיתוג מחדש של איגי – ארגון הנוער הגאה הנפלא והחשוב שפועל מזה 22 שנה. ״הקהילה הגאה עוברת דברים קיצוניים בשנים האחרונות, וגם האופי של הארגון השתנה והתפתח״, הוא מסביר את הצורך בשינוי, ״לכן עלה הצורך לעשות מתיחת פנים ללוגו האיקוני, שאיגי לא החליפה במשך כל שנות הפעילות שלה״. 
האלמנטים שהוא התמקד בשינוי שלהם הוא הצבע - שבמסגרתו יצר גרדיאנט, ספקטרום צבעוני שעובר בצורה פלואידית שמתאים יותר להוויה הנוכחית של הקהילה; והצורה – של קו אינסופי סגור שיוצר בעצמו צורות שונות שמשתרבבות אחת בשנייה. בנוסף, ״הרבה מהתכנים של איגי הם היום בדיגיטל, והטקסטורה של הלוגו הקודם פחות התאימה לזה״.
בר מעיד על עצמו שהוא אוהב להתאהב בפרויקטים שלו, מה שלפעמים בעוכריו, אבל תמיד מרגש אותו מחדש לראות את האסימון נופל. מאז פרויקט הגמר שלו בשנקר, שהתכתב עם מעצבים מההיסטוריה הארץ־ישראלית, הוא גם משתדל לשמור על הומור בפרויקטים השונים. ״אני מצחיק את עצמי, בעיקר באמצעות הקופי או השפה האיורית. בשנים האחרונות אני מנסה למצוא את כתב היד שלי גם באיור״.
בכרזות ופוסטרים (המדיום האהוב עליו) שעיצב בתקופת מחאת קפלן הוא הרגיש גאה במיוחד, שגם שאר האנשים אהבו את העיצובים והחזיקו אותם בידיים שלהם. ״אין דבר יותר כיף מלהסתכל מהצד. להיות דנידין ולראות איך אנשים מגיבים לעיצוב שלך״.

Duration: 00:49:13

טל קנטור היא יוצרת, אנימטורית, תסריטאית, במאית – זוכת פרס אופיר לסרט הקצר הטוב ביותר והיתה מועמדת לאוסקר(!) בקטגוריית סרט אנימציה קצר – כל אלה על סרטה ״מכתב לחזיר״. על הסרט היא עבדה במשך חמש שנים, אבל הרעיון עלה אצלה עוד הרבה קודם, לפני כמעט 20 שנה, אחרי מפגש בבית הספר עם ניצול שואה שהקריא מכתב שקרא לחזיר שהציל את חייו.
למרות שמדובר בסרט שיש בו אלמנטים מאוד לוקאליים כמו צפירה או חולצות לבנות של יום הזיכרון, קנטור מספרת שהיה לה חשוב לכוון אותו קודם כל לערוץ אישי שהוא אוניברסלי, כזה שמתייחס לזיכרון ולטראומה בצורה מספיק מופשטת כדי שייגע בבני אדם בכל העולם. ״הסרט עוסק בפעם בין־דורי, בירושה, במטען שאנחנו סוחבים איתנו ובשאלות מה אנחנו עושים איתו. השאלה מה אנחנו זוכרים ואיך אנחנו זוכרים היא שאלה אוניברסלית״.
את הסרט יצרה בטכניקה מעורבת שמצריכה מספר שלבים. ״הוא מערב עבודה עם שחקנים (וחיות!) בלייב אקשן, אנימציה ממוחשבת וידנית. הפקה של סרט אנימציה רב שכבתי היא תהליך מאוד אישי שדורש הון זמן והמון תשומת לב. כדי להגיע למינימליזם צריך דיוק, חשיבה על החסרה ותהליך של בחירה ומיקוד״.
את דרכה המקצועית החלה דווקא באמנות פלסטית, ורק אחרי הלימודים במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, כשנחשפה לעולם האנימציה הבינלאומי, הוא פתח עבורה השראה מטורפת. ״אמרתי לעצמי וואו, יש מצב שאני במקום הנכון״. על אנימציה בישראל היא אומרת: ״בגלל האקלים שבו אנחנו חיים יוצאות פה יצירות עם רובד סיפורי עמוק, בין אם זה בבין־אישי או בפוליטי. ליוצרים פה יש דברים עמוקים להגיד, דברים בעלי משקל״.
עם השנים היא למדה להבין (לא תמיד לקבל, אבל להבין) שהיא כנראה יוצרת של בישול איטי, למרות שלפעמים היתה שמחה שתהליכים היו מהירים יותר. בימים אלה יש לה כמה עניינים בתהליכים של השרייה והנבטה, שסביר להניח שנשמע עליהם כשיבשילו.  

Duration: 00:38:43

רז סמירה היא האוצרת הראשית והסמנכ״לית של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ויו״ר איגוד המוזיאונים ואיקו״ם ישראל. לתפקידה הנוכחי במוזיאון נכנסה לפני קצת יותר משנה, אחרי כ־20 שנה שבהן שימשה בתפקידים שונים במוזיאון תל אביב לאמנות, ביניהן האוצרת לאמנות מודרנית והאוצרת לצילום.
״מוזיאון ארץ ישראל בנוי אחרת לגמרי״, היא מסבירה. ״הוא מורכב מביתנים שלכל אחד מהם יש אופי אחר והוא עוסק במדיום אחר. התרבות של הביתנים היא פחות ויזואלית ויותר חומרית. החשיבה היא יותר רוחבית והמוזיאון, באמצעות האוספים שלו, עושה חיבור יומיומי בין עבר להווה, בין רוח לחומר ובין ארט לקראפט. החשיבה הרוחבית משחררת אותנו מהמון כבלים, והדיאלוגים יותר מורכבים״.
גם בתערוכה הנוכחית שאצרה במוזיאון, ״אסאנה לרגע״, נוכחת החשיבה הזו. ״הרעיון היה לקחת 180 מעלות מעדות מקומית – התערוכה שהוצגה במקום לפני. לתת רגע של שקט ושלווה. ניסיתי לבנות עולם שמתנתק מהכאן והעכשיו, אבל הבריחה היא רק לרגע״.
החלק האהוב והחשוב עבורה בעבודתה כאוצרת הוא הקשר עם האמנים. ״האמן מוביל את התערוכה, את ההצבה ואת המשמעות. אני מקפידה גם בתערוכות קבוצתיות שתהיה לי הכרות עמוקה עם כל אמן ועם העבודות שלו, אני צריכה להרגיש שאני יודעת כמעט כל מה שהוא עשה. לאוצרים אין מה לעשות בלי האמנים״.
כיו״ר איקו״ם ישראל הכניסה לפני ארבע שנים לתקנון של הארגון את המונח ״חוסן תרבותי״. ״הבנתי שכדי לקבל תקציבים אני צריכה לדבר בשפה המדינית. הקורונה הבהירה עד כמה התרבות חשובה וכמה קהל יש לדבר הזה״.
אחד הדברים שהיא עסוקה בהם במסגרת התפקיד הוא ההגדרה החדשה של מוזיאון במאה ה־21 וההנגשה שלו לקהילה, מה שהחלה עוד בתפקידיה הקודמים ועתה בא לידי ביטוי גם בבוסתן הציבורי הגדול שנפתח במוזיאון ארץ ישראל. ״התפקיד של המוזיאונים הוא לטווחים ארוכים, וכך גם הפעילות האוצרותית שלי, היא סיפור ארוך שנבנה לאורך זמן. תחת המסגרת הזו, הייתי שמחה לאצור יותר דברים שהם על התפר, שהם קצת פרומים״. 

Duration: 00:41:23

דניאלה לונדון דקל היא מאיירת, כותבת, קומיקסאית, סופרת, פודקאסטרית ומה לא. מזה כ־15 שנה שהיא כותבת טור שבועי במוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות, שבו באמצעות קומיקס היא עוסקת בנושאים שונים – מכאלה אישיים ועד חברתיים, אקטואליים ופוליטיים.
אחרי לימודים במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל שאליהם הגיעה ממש במקרה, לצד הרבה יוצרים.ות שהפכו למשמעותיים בשדה המקומי - היא עבדה במשך שנים כמעצבת גרפית. מאז, כל מה שעשתה, לדבריה, קרה מתוך היכולת לאחוז בהזדמנויות שנקרו בדרכה, בלי באמת לתכנן את הדברים שהיא רוצה לעשות.
בשנים הראשונות של הטור המאוייר היא עסקה בו בעיקר בחוויותה כאם ״מאוד מבוהלת, שלא עושה נכון את המקצוע הזה. רק יותר מאוחר הבנתי שאני כועסת על הפער בין המציאות לבין מה שמצפים ממני, מה שהוסללתי אליו״. עם השנים התפתחה לעסוק בנושאים חברתיים כמו פמיניזם, מגדר או טבעונות, כשהמוטיבציה היא תמיד סיפורית: ״אני לא מחשיבה את עצמי כמאיירת טובה. מה שתמיד רציתי הוא לספר סיפור״.
אחת מאבני הדרך עבורה הוא הקומיקס שכתבה על הלוויתה של אמה לפני כ־15 שנים. ״אני אוהבת להצחיק במקומות כואבים, ולהכאיב במקומות מצחיקים. להכניס שוליות בדברים הרציניים, ולהפך״.
בשנה וחצי האחרונות כעוד התגלגלות מקרית היא רצה עם מופע יחד עם בלוגרית האוכל חגית ביליה (לייזה פאנלים), ובחודשים האחרונים מגישה יחד עם אביה, ירון לונדון, את הפודקאסט ״אבא תרחם״ בכאן הסכתים. ״יש תכניות אישיות יותר, שעוסקות בכלב שלו או בפגעי הזיקנה והגיל, ויש כאלה שעוסקות בשאלות רציניות יותר, כמו גיוס חרדים, לאומנות והגירה״.
היא לא אוהבת לאייר, וגם לא אוהבת לכתוב, ומרגישה שהיא מקיזה דם בכל פעם שהיא צריכה לעשות את זה. היא כן אוהבת ללטף כלבים, לישון ולאכול פחמימות ריקות. ״יש לי תחושת סיפוק כשאני כותבת, אבל היא אחרת מהנאה. עניין ותחושת משמעות עבורי הם הרבה יותר חשובים מהנאה״. אכן, לא באנו ליהנות.

Duration: 00:39:55

נדב ברקן, סמנכ״ל העיצוב של Fiverr, הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שבה הוא גם מלמד מזה שנים. כסטודנט בשנה ד׳ הוא יצר את העבודה הראשונה שחיברה בין שתי האהבות שלו – עיצוב ומוזיקה – בדמות כרזה ורודה של להקת ״דבק״ שבה שימש כמתופף. התיפוף הפך עם השנים לתחביב, ואת רוב זמנו בשנים האחרונות הוא מקדיש לעבודת הניהול שלו בפייבר.
החברה, שהוקמה לפני 13 שנים, היא מרקטפלייס שמחבר בין א.נשים שרוצים ליצור דברים לבין כאלה שרוצים לקנות אותם (או כמו שברקן מגדיר אותה, ״רעיון די מדהים שנוצר בזמן הנכון, במקום הנכון, והתפוצץ״). בהתחלה הציע המודל שירותים שמחירם היה חמישה דולר (ועל כן שמה), אבל היום היא מספקת הרבה מעבר לזה, ולא רק לא.נשים פרטיים אלא גם לעסקים, לחברות ולארגונים גדולים.
בתפקידו הוא אמון על הקשר שבין הנהלת החברה למעצבים – ״להבין לאן כל הדבר הזה הולך. מהו החזון, מה רוצים לעשות בשנים הקרובות ואיך לתרגם את הכל לחזון עיצובי שאנחנו כמעצבים יכולים לעבוד איתו. אחר כך לתווך את כל זה לצוות, להפוך את המילים למשהו קונקרטי לצד ההקפדה על הפרטים העיצוביים, כי בסוף אנחנו מעצבים ואנחנו רוצים שדברים ייראו טוב, יעבדו ויזוזו״.
על הדרך שבה התגלגל להיות מנהל בכיר הוא מספר ש״זה בא מתוך העיצוב והאהבה לעיצוב. זה לא קרה בהחלטה מודעת אלא באופן אורגני, עם אנשים סביבך שאיתם אתה עובד ועם הזמן זה גדל לתפקיד״. הוא לא מתרגש מהבינה המלאכותית שנתפסת כמאיימת על עולם העיצוב, וכרגע בעיקר נהנה להשתמש בה ככלי (גם במסגרות משפחתיות). רוב הזמן הוא פשוט שמח שהוא נמצא במקום שבו הוא נמצא.
״אני ממש שמח שיש את המקצוע הזה, עיצוב. זו מסגרת כיפית כדי להגיע להמון דברים. הכי אני נהנה להיות בחברת עוד אנשים שמתעסקים במקצוע הזה ושיש להם את האהבה הזאת להעביר מסר ולפתור בעיות באמצעותו״.

Duration: 00:45:24

גלית ליס היא כוריאוגרפית, מורה, מייסדת ומנהלת אמנותית של בית הספר למחול ״גילה״, שמה שמאפיין אותו הוא שהוא מורכב מנשים מבוגרות, רובן ללא רקע מקצועי במחול. הרקדנית הצעירה ביותר היום בבית הספר היא בת 55 והמבוגרת ביותר – בת 88.
משפט אחד שאחיה שנפטר לפני 15 שנה אמר לה לפני מותו שינה את הדרך שבה היא מסתכלת על העולם, מה שגרם לה לרצות לעסוק בשאלה מה זה נקרא לחיות. ״מהר מאוד הבנתי שהגוף שמעניין אותי הוא הגוף הבוגר״, היא מספרת. ״התאהבתי באסתטיקה של הגוף הזה, בהיסטוריה שלו, בסיפורים שהוא מביא איתו. הרגשתי ששם נמצאות השאלות״.
המופע הראשון שהעלתה במסגרת זו התקיים בשנת 2008, ועם הזמן היא פיתחה שפת תנועה מתודולוגית, שבאמצעותה היא עובדת כבר 15 שנים. במהלך השנים האלו השתנתה התפיסה שלה לגבי זיקנה; וגם התפיסה של שדה המחול הולכת ומתקדמת לכיוון חיובי. אבל על התפיסה של החברה כולה יש עוד לדבריה הרבה מה לעבוד: ״עבורי זיקנה היא לא מילה טעונה; החברה הפכה אותה לטעונה. רק בזיקנה רואים באופן כמעט גרפי מה עבר על אותו איש או אותה אישה. בפן החברתי יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות״.
היום רוקדות בבית הספר שלה כ־160 נשים מכל הארץ, ובמהלך השנים היא עבדה עם הרבה יותר. הרבה מהנשים האלה, וגם כאלה שמגיעות רק לצפות במופעים, חולקות איתה את העובדה שהמקום משנה עבורן את החיים. לרגל ציון 15 שנות פעילות בתחום המחול היא הזמינה שלושה כוריאוגרפים קולגות – ענת גרגוריו, גלעד ירושלמי ועירד בן גל – ליצור עבודות עם נשות בית הספר, בתקווה ששיתוף הפעולה יפתח את הראש גם לקהלים נוספים.

*

בשלב התודות בפודקאסט נשכחו שני אנשים שגלית ביקשה לציין כאן: תודה ענקית לאורית גרוס היקרה, שותפה שלי ליצירות ולדרך בשנים האחרונות (GO, כחולות); ולנעה דר הנפלאה, שעוטפת את היצירות בעיניים טובות ומנהלת הצגה.

Duration: 00:43:22

ניצן מינץ ודדה בנדאיד הם בני זוג, אמנים שעובדים יחד ברחוב ובסטודיו, מציגים ברחבי העולם, אקטיביסטים ובדרכם לניו יורק. הם הגיעו אליה לטובת תכנית רזידנסי בספטמבר האחרון ובתחילת אוקטובר קרה הדבר הזה שטרף את כל הקלפים.
״ב־7 באוקטובר היינו בדירה בקווינס״, הם מספרים, ״ומרוב צער בהתחלה לא יכולנו לעשות שום דבר. חשבנו לחזור לארץ אבל הבנו שלא יגייסו אותנו אז זה לא באמת יעזור. אחרי בריינסטורמינג של 24 שעות החלטנו להתחיל לעשות פוסטרים, ויחד עם המעצבת טל הובר יצאנו למסע עיצוב והפקה. יום למחרת כבר הדפסנו 2,000 עותקים וחילקנו ברחובות ניו יורק״.
קמפיין מודעות החטופים תפס תאוצה בצורה כל כך מהירה וגורפת, כך שבשבועות הראשונים הם לא הפסיקו לעבוד לרגע (כולל להתראיין ל־CNN תוך כדי מקלחת או ארוחת צהריים). ״אנחנו יודעים שבארץ היתה מלחמה, אבל גם אצלנו בחדר הזה, רק עם המזרון על הרצפה, זה הרגיש כמו מלחמה״.
הם מתארים את שלושת החודשים הראשונים שאחרי כתקופה הכי עמוסה שהיתה להם בחיים, הכי מתישה אבל גם הכי חשובה. ״קשה לחשוב עכשיו על לייצר עבודות אמנות כי זה לא מרגיש מספיק חשוב. אנחנו מנסים להזכיר לעצמנו שיש במקביל את היומיום, אבל זה דיסוננס מאוד רועש״.
כשהם לא עסוקים בקמפיינים, ניצן ודדה עובדים יחד כבר כעשר שנים (אחרי ארבע שנים שבהן מערכת היחסים הלכה והתבשלה). כל אחד.ת מהם התחיל בנפרד עוד לפני, בעיקר ברחוב, והיום העבודות שלהם.ן נמצאות על קירות ומבנים באינספור לוקיישנים בתל אביב אבל גם בלונדון ובווינה ובעוד המון ערים בארץ ובעולם – שאליהן הם מוזמנים בשנים האחרונות.
הם לא נענים בחיוב לכל הצעה (להיפך, לרוב הם אומרים לא), הם מאוהבים בתל אביב ובמיוחד באזורים ובניינים נטושים, אבל כדי לקדם את הקריירה שלהם הם מבינים שהם צריכים להסתכל גם מעבר. ״אם היתה לנו יכולת להתפרנס פה כמו שהיינו רוצים לא היינו עוזבים. אבל שם זה אינסופי, ואנחנו ננסה את מזלנו״.

Duration: 00:47:02

שירה לפידות היא ראשת התכנית לתואר שני ללימודי תרבות במכללת ספיר, בדגש על יזמות ומנהיגות בתרבות. התכנית מושכת אליה סטודנטים.ות מרחבי הארץ שעוסקים בתחומים שונים של ניהול תרבות – כאלה שעוסקים בין השאר בתרבות בעולם הדתי, בהנגשת תרבות לילדים על הספקטרום ואפילו בתרבות במשטרת ישראל. ״בישראל אנחנו היחידים שמשלבים את שני התחומים האלה, לימודי תרבות וניהול תרבות״, היא מדגישה.
הכניסה אל עולם התרבות של לפידות, שמגיעה מתחום העבודה הסוציאלית, החלה ב־2007 - כשהיתה חלק מעמותה של נשות תרבות שיזמו, הפיקו וניהלו את פסטיבל ״עט לשינוי״ יחד עם גלריה ברבור וארגון שתיל. ״הפסטיבל היה מהפכני גם עבורי במובן האישי, וגם בזכות החיבור המיוחד עם הקהילה וההבנה שתרבות יכולה לשמש כמרחב זמני שקורים בו דברים שלא קורים ביומיום״.
הפסטיבל הוא גם מה שחיבר בינה ובין מכללת ספיר, שהזמינו אותה ללמד שם בעקבותיו בתואר הראשון לפני 15 שנה. כשהוקמה התכנית לתואר שני לפני כחמש שנים, הרעיון היה לשלב בין התחומים בצורה שכוללת עבודה משמעותית בשטח. ״רצינו להיות אקטיביסטים, לכוון לכך שהידע לא יישאר רק בתוך האקדמיה; שיגיע לכמה שיותר אנשים וישפיע על המרחב התרבותי בישראל. מצד אחד מדובר ביעד שאפתני, מצד שאני אנחנו לא מנסים לכבוש את העולם״.
דווקא במציאות המאתגרת של היום, היא רואה את התרבות ככזו שיש בה ערך יותר מתמיד. ״אחד הדברים שה־7 באוקטובר לימד אותי הוא שאנחנו נטועים בפריפריה, במרחב שיש בו סימבוליות פריפריאלית. נקודת המבט שלנו היא כזו שמסתכלת על עולם התרבות ממקום שהוא לא מרכז.
״יש בי משהו שמוכוון ללעשות טוב במעגלים שבאחריותי, ואני מנסה להישאר בטריטוריה הזאת. בדיוק פתחנו מחזור עם 28 סטודנטים.ות אופטימיים. אנשים גילו מחדש את התחום, וגם גילו מחדש את הערך. המחויבות של הרבה אנשי תרבות לעסוק בתרבות היום – עלתה״. 

Duration: 00:40:17

לפני שנה נכנסה לאה פרץ לתפקיד ראש בית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה, אחרי 22 שנים שבהן עמדה בראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר והביאה אותה להישגים בינלאומיים חסרי תקדים. ״הייתי אורחת בעולם האופנה״, היא אומרת, ״שהתגוררה בו בשמחה רבה. כשזה הסתיים זה הסתיים, ואני אדם שיודע לסיים ולהתחיל מחדש״.

התפקיד החדש הוא תוצאה של המיזוג בין האוניברסיטה למרכז האקדמי ויצו חיפה, שיישאר במקום מושבו במושבה הגרמנית וייקרא ״קמפוס המושבה״ של האוניברסיטה. ״הפתיע אותי עד כמה עיצוב יכול לתרום לשיח האקדמי, לשיתופי פעולה בין מחלקות, חוגים ופקולטות. המהלך הזה יצר קרקע שאני לא מכירה עוד כמוה״. 

אל האוניברסיטה מתייחסת פרץ כמו אל חדר פלאות. ״יש לנו אפשרות להיפתח לשדות מחקר מדהימים, אבל הכוונה שלי היא לא להעביר את בית הספר לעיצוב אקדמיזציית יתר. הכל עוד מאוד חדש, אנחנו צועדים צעד אחד וחושבים על הבא ולומדים איך לעשות את זה. זו הזדמנות נדירה שניתנת, לעצב משהו שלא קיים״.

ממשרדה החדש על ראש הר הכרמל היא מתכוונת להוביל בעתיד הקרוב שיתופי פעולה עם מחלקות ופקולטות שונות באוניברסיטה, כמו כאלה שכבר על הפרק עם המחלקה לתולדות האמנות, עם בית הספר לתקשורת ואפילו עם בית הספר למדעי הים.

את השאיפה לאינטר־דיסציפלינריות הביאה איתה עוד מימיה בשנקר. ״במהלך השנים הכנסתי למחלקה הרבה מאוד אנשים שבכלל לא היו שייכים לתחום האופנה, וביקשתי מהם גם לא להתייחס לאופנה כשהם מלמדים את הדיסציפלינות שלהן. הדבר הכי חשוב שקרה שם הוא שהסטודנטים נחשפו להרבה אופני חשיבה ולהתמודדות עם שאלות ובעיות. את הדבר הזה לקחתי איתי לתפקיד הנוכחי – רק ביותר גדול״.

Duration: 00:43:16

מיכל סהר היא מעצבת (על) וטיפוגרפית, שבין השאר עיצבה את הפונט של פורטפוליו (כן, כן, זה שאת המילים שכתובות בו אתם קוראים.ות את הכתבות שלנו). בימים אלה היא מציגה את תערוכת היחיד שלה בגלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון שאצרה דליה מנור – תערוכה שעוסקת בטיפוגרפיה, שאינה עניין של מה בכך. ״טיפוגרפיה מתרחשת מאחורי הקלעים״, היא אומרת. ״אותיות הן דבר שקוף; הן הביטוי הגרפי של הטקסט. הן אורזות תוכן של מישהו אחר״.

סהר סיימה את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שבה היא גם מרצה במשך הרבה שנים, והחלה לעצב פונטים ״כדי להציל את עצמי. בשנת 2000, כשהייתי בהיריון, כנראה מאיזשהו אינסטינקט של חיים, התחלתי לצייר אותיות״. הפונט הראשון שלה שזכה להצלחה, פונט דרום, היה גם יריית הפתיחה של הקריירה הענפה שלה. מאז ועד היום היא עיצבה ומיתגה פונטים לאינספור מותגים ומוסדות – בין השאר למוזיאון תל אביב, תאגיד השידור, בנק לאומי, פרטנר ועוד ועוד.

היא מעצבת פונטים בעברית, בלטינית ובשנים האחרונות גם בערבית – כתב שהיא מכירה ומבינה. ״אם אתה לא מבין את התרבות של הכתב, אתה לא יכול לעצב פונט. חדשנות היא לא משהו שנוצר נגד התרבות, אלא אבולוציה של התרבות. לעברית יש די.אן.איי תרבותי שחייב להיות נוכח בכל פונט״.

היא מעידה על כך שבעשור האחרון חלה התפתחות משמעותית בעבודה שלה, בעיקר הודות לעובדה שהחלה לעצב פונטים גם לטקסטים מלאים (״טקסט רץ״) ולא רק לכותרות. ״אני בנאדם מרתוני. כל פונט שאני עושה חייב להיות באותו הרגע הפונט שאני הכי אוהבת בעולם. אני מפרקת אותו לשפות ולמשקלים, והכיף הכי גדול שלי הוא לייצר משהו שהוא מערכת רחבה, להביא לעולם כלי שהוא רב תכליתי״.

ולצד מיתוגים לתרבות גבוהה – מהביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה ועד סם שפיגל – היא גם מאוד נהנית ללכת לסופר ולראות את הפונט שלה. גם, או במיוחד, על אריזות של שקיות זבל.

Duration: 00:44:44

חן חפץ הוא אמן, יוצר, פרפורמר, במאי, שחקן ועוד (ועוד). בשנה שעברה זכינו לצפות בו מתנשק על רצפת מוזיאון תל אביב, במסגרת עבודת הפרפורמנס של טינו סגל בתערוכה ״דמיינו מוזיאון״ שאצרה רותי דירקטור; סדרת ציורים גדולה שלו הוצגה במסגרת חממת האמנים העצמאיים ביריד צבע טרי האחרון (2023) ולאחרונה הוא הציג בתערוכה זוגית משותפת עם המעצב יובל בוכשטב, שאצרו כרמית שיין ותמר למדן במקום לאמנות בקריית המלאכה. 
״בהכשרה שלי אני שחקן״, הוא מספר. ״למדתי בניסן נתיב אבל לצד זה תמיד יצרתי פרפורמנס או וידיאו. תמיד עניין אותי לא רק להיות חומר ביד היוצר, אלא גם להיות היוצר עצמו״. הוא מצייר מגיל צעיר מאוד (כולל אצל אותה המורה מגיל שנתיים וחצי עד גיל 16), בתיכון למד בתלמה ילין במגמת תיאטרון ואחרי הצבא המשיך ללימודי משחק. אל הציור הוא חזר לראשונה כאדם מבוגר בתקופת הקורונה, כשנאלץ (ונאלצנו כולנו) להסתגר בבית. 
כבר אז התמקד העיסוק שלו בבתים ובחוויית השייכות, מה שהפך להיות רלוונטי עוד יותר אחרי ה־7 באוקטובר, ומה שהוביל אותו ליצירת הסדרה האחרונה שהוצגה במקום לאמנות בתערוכה ״הולכים בשדות״. ״הסדרה נוצרה המציאות של אחרי ה־7 באוקטובר ובעקבות המצוקה האישית שלי אחרי שיהב וינר, חבר טוב שלי, נרצח בביתו בכפר עזה. זה היה נורא ומחריד וכואב בצורה בלתי רגילה. בימים הראשונים הרגשתי שהכל ירד לטימיון ולא ידעתי איך אחזור לסטודיו״. בהמשך החליט חפץ לנסוע בעצמו לכפר עזה, לצלם את הבתים ההרוסים ובסטודיו ״לבנות״ אותם מחדש בציורים שלו – שהוצגו באותה התערוכה, לצד עבודותיו של יובל בוכשטב שאחיו יגב עדיין נמצא בשבי החמאס. 

בעוד חודשיים תיפתח לו תערוכת יחיד ראשונה בגלריה העירונית בכפר סבא, בהמשך לזכייתו בפרס במסגרת חממת האמנים של צבע טרי. גם בתערוכה הזו הוא יעסוק בנושא של בית אבל מזווית מעט שונה – של החוויה של בית ללא בית. ניפגש בכפר סבא (או נראה באינסטגרם, למרות שעליו הוא היה מוותר, להפתעתנו).

Duration: 00:39:32

רועי אופנהיים הוא מוזיקאי, מנצח, מייסד, שותף והמנהל האמנותי של תזמורת המהפכה – מודל ש״נראה כמו תזמורת אבל חושב כמו הרכב רוק״. התזמורת, שבראשה הוא עומד יחד עם זוהר שרון, לא מבצעת רפרטואר קבוע אלא עובדת כאנסמבל שיוצר את המוזיקה שהוא מנגן, כמעט תמיד בשילוב אמנויות אחרות. ״אנחנו עסוקים במעשה האמנות ולא ביצירה״, הוא מספר. ״זה תהליך, חיפוש. המופע הראשון שלנו הוא תמיד עדיין חזרה גנרלית (אבל כזו שנעשית מול 1,500 איש באופרה הישראלית)״.

לתזמורת הוא מתייחס כ״בת הבכורה״ שלו ושל שרון, שהכירו כשני סטודנטים בירושלים. ״לא גדלנו בעולם הקלאסי ולא ראינו את עצמנו כמוזיקאים מהרגע הראשון. התנהלנו מפרויקט לפרויקט, ולאט לאט הילדה הזו גדלה ונצמדה אלינו, והיום אנחנו מזוהים איתה״. על היצירה האחרונה שלהם, ״הבשורה על פי מונטי פייתון״, הם עובדים, כמו על יצירות קודמות – כבר שנים רבות.

״מונטי פייתון לא שרים, הם עושים טרור קומי. הם אף פעם לא מגיעים לפאנץ׳, וזו חוויה מאוד מוזרה שאינה קונצרטנטית ללמוד את התחביר הקומי ולנסות להפוך אותו למשהו בימתי. מצד אחד יש בזה אבסורד ונונסנס, מצד שני – זו טיפשות של אנשים חכמים. בכל דבר מטומטם שהם עשו היתה מחשבה״. 

המופע הנוכחי הגיע אחרי סדרה של מופעים קודמים שמבוססים על עיקרון דומה – לקחת יצירה שאיננה מוזיקלית ולהפוך אותה למוזיקלית. ברזומה שלהם עיבוד בימתי ומוזיקלי לתרנגולים, הגשש החיוור, יוסי בנאי, סיפורים של אתגר קרת ועוד.

״אנחנו צורכים את המוזיקה שלנו עם ויז׳ואל. אנשים לא מאזינים יותר למוזיקה, הם במאים חובבים. בגלל שיש לנו צורך פסיכולוגי ליצור סיפור וגם כי הקולנוע ניצח את כל האמנויות האחרות – כשאנחנו שומעים תזמורת, אנחנו משלימים בראש את הסרט. אנחנו מאפשרים לקהל לראות מסך, אבל אצלנו המסך יתנהג כמו כלי נגינה והעריכה תהיה מוזיקלית ולא נרטיבית. בסופו של דבר אנחנו יזמים בתחום התרבות. היתרון של זה הוא שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים; החסרון הוא שמדובר בדרך חתחתים״.

Duration: 00:49:03

תמר הורביץ ליבנה היא אמנית, אוצרת, חוקרת, דוקטורנטית ומדריכת כדורעף (כן, כן). בשנים האחרונות היא המנהלת והאוצרת של הגלריה השיתופית היהודית־ערבית בקיבוץ כברי הצפוני, שבימים אלה נפתחת מחדש אחרי שנסגרה עם פרוץ המלחמה.

באוקטובר היתה אמורה להיפתח בגלריה תערוכת זיכרון שנועדה להנציח את 33 הבנים והבנות מהמועצה האזורית מטה אשר שנפלו במלחמת יום כיפור, ושלטובתה יצרה הורביץ ליבנה סדרת ציורים לכל אחד.ת מהם עם הנוף של הבית שלו. התערוכה הוצבה אך לא נפתחה: בשבוע הראשון של המלחמה נכנסו לגור בגלריה חיילים, הקיבוץ הפך לבסיס צבאי והתושבים יצאו ממנו. כעת, אט אט הם חוזרים, ולמרות שלא כולם עדיין שבו, כולל לא הורביץ ליבנה עצמה, היא החליטה לפתוח מחדש את הגלריה עם שתי תערוכות של אמנים ואמניות שחיים בקיבוץ ובאזורו.

״הפעילות של הגלריה לא פסקה גם כשהיא היתה סגורה״, היא מספרת. ״התארחנו במוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע בתערוכה שהציגו בה 14 אמני הגלריה שאני עובדת איתם לאורך השנים – יהודים וערבים. היה לי חשוב שנמשיך לעבוד״.

בימים אלה עובדת הורביץ ליבנה גם על תערוכת יחיד שלה וגם על תערוכות מיוחדות שעתידות להפתח בקיבוץ כברי בקיץ הקרוב ויציינו את יום ההולדת ה־100 של שני מאסטרים שיצאו מהקיבוץ: הצייר אורי ריזמן והפסל יחיאל שמי, כולל ספרי ילדים שיוקדשו לעבודות של כל אחד מהם.

במקביל, היא מתארחת ברזידנסי של החברה לפיתוח יפו העתיקה, שם היא יוצרת בסטודיו שהושמש לטובת פעילות של אמנים ואמניות שפונו מהצפון והדרום. ״כשהעולם התערער ב־7 באוקטובר הכל קרס לתוך עצמו. בתור דוקטורנטית להיסטוריה שלקחה קורסים על אמנות בשואה, היה נדמה לי שכל מה שלמדתי קורה במציאות, ושאין לי ברירה אלא להמשיך. לקחתי איתי לפליטות מרצון שלי את הצבעים ואת החומרים ואני כל הזמן מציירת. זה מאזן אותי״.

Duration: 00:42:51

אייל דה ליאו הוא האדם הזה שנמצא כל הזמן ובכל מקום, ועדיין אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה הוא עושה (כולל, מסתבר, אמא שלו). עם רזומה של תפקידים כמו נספח התרבות של ישראל בהולנד, חבר בצוות ההקמה של מוזיאון העיצוב חולון, בעל בלוג וטור בעיתון הארץ בנושא אופנת גברים (הגרסונייר ביחד עם סהר שלו), בעל חברה שמייצגת אמנים דיגיטליים והנציג של הסוהו האוס בישראל, הוא מגיע אל הדבר המשמעותי הנוכחי: הג׳ורג׳ תל אביב – מרחב אירוח ששוכן בבניין חדש בן 14 קומות בפאתי רחוב יצחק שדה.
״אני תרבותניק״, הוא מעיד על עצמו. ״יש שמגדירים אותי כיזם תרבות או כאסטרטג תוכן, אבל אני לא עסוק בטייטלים, יש מספיק עבודה לעשות״. בהיותו מישהו שמגיע מעולם התוכן, הוא חושב שזה הדבר הכי חשוב היום. ״גם ליוצרים, אבל גם לחברות ולעסקים שצריכות לדעת לספר את הסיפור שלהן דרך תוכן. סטורי־טלינג הוא הדבר הכי קדום שהאדם יודע לעשות״. 
הג׳ורג׳ תל אביב, שהחל את הפעילות שלו בחודש שעבר, הוא מלון ומועדון חברים שמיועד למקומיים ומקומיים זמניים (״מה שפעם קראו לו תיירים״). ״אנחנו כמעט ומקדשים את הערך של מקומיות והמטרה היא שאנשים יבואו לצרוך מקומיות שבאה לידי ביטוי באמנות, בקולינריה, במוזיקה, בוולנס. שאלה שמגיעים למלון יהיו מקומיים – בין אם זה ליומיים, לשבוע או לחודש״. 
המחשבה שעומדת מאחורי הג׳ורג׳ היא שאורח שמגיע לשם יכול להישאר שם ימים שלמים, ולעשות את החיבור בין ביזנס לליז׳ר (Leisure). ״זה הסיפור של דורנו ברמה הפרקטית. אנחנו מרחב אירוח אבל אנחנו גם מרחב של תקווה, שנותן לאנשים את האפשרות להיות ביחד או להיות לבד ביחד. אנחנו לא מייצרים בריחה מהמציאות – אלא מציעים אלטרנטיבה אנושית, אינטיליגנטית ואיכותית״.
האלטרנטיבה כוללת, בין השאר, ארבע מסעדות, כ־1,000 יצירות אמנות כולל שלוש סייט ספסיפיק שנוצרו במיוחד, אולם מופעים, קומת וולנס ועוד. לצד החדשנות הזו (״סליחה על השימוש במילה״), דה ליאו עדיין רואה את עצמו כסוג של נספח תרבות, מזן קצת שונה, שמטרתו להכיר לעיר (ובשאיפה גם לעולם) מודל חדש. ואם יש משהו שלמדנו לאורך השנים, זה שאפשר לסמוך עליו.

Duration: 00:41:32

שלוש שנים לתיק עבודות, פרק חגיגי: סוזן לנדאו, המנהלת של מוזיאון ישראל ואוה מדז׳יבוז׳־לוי, מנכ״לית מוזיאון ישראל, בראיון משותף.

שתיהן נכנסו לתפקיד לפני כמה חודשים בלבד – לנדאו כתושבת חוזרת, אחרי ששימשה בתפקידים בכירים במוזיאון במשך 30 שנה, משם המשיכה לתפקיד האוצרת הראשית והמנכ״לית של מוזיאון תל אביב, ובהמשך הקימה את הגלריה והקרן נסימה לנדאו; מדז׳יבוז׳־לוי אחרי שורה ארוכה של תפקידים ניהוליים בכירים, בין השאר כמנכ״לית הרשות לקידום מעמד האישה, יו״ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מנכ״לית רדיו תל אביב, סמנכ״לית בשידורי קשת ומנכ״לית קבוצת מעריב.

אחת המשימות המרכזיות שעומדת בפניהן היא להתאים את פעילותו של המוזיאון לשנת 2024 (ואילך) ולהנגיש אותו לקהלים חדשים. ברוח הזמן והתקופה, אחת הפעולות הראשונות שביצעה לנדאו היתה להתמקד השנה בתערוכות מתוך אוסף המוזיאון שמונה כ־500 אלף פריטים. ״מה אין שם״, היא אומרת, ״צריך רק ליצור את הקשרים, את השיחה ואת הדיאלוג החדש, המפתיע והאחר.

״אני עסוקה בלחשוב על מהו החזון של המוזיאון, כי הרגשתי שהוא קצת הלך לאיבוד. המוזיאון לא יכול להיות מנותק ממה שקורה מסביב, הוא צריך להיות חלק ממנו, ואנחנו צריכות להבין באיזה אופן אנחנו יכולים להיות קשורים וקשובים יותר למתרחש״.

בהמשך לכך, מדז׳יבוז׳־לוי רואה את עצמה כזרוע הביצועית של החזון: ״סוזן חולמת ואני מבצעת״, היא אומרת. ״אני אולי לא מגיעה מהעולם המוזיאלי, אבל באה עם הרבה תשוקה, רצון ואמונה, ומקווה שגם יכולת לקרוא את המפה״.

Duration: 00:51:11

ניבי אלרואי היא אמנית, מרצה וחוקרת שהתחילה את דרכה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אבל מספרת שכבר אז היא מותגה כאמנית שבחבורה - מה שאיפשר לה לקחת קורסים בכל המחלקות האחרות. בהמשך למדה אמנות בניו יורק, שם גילתה שמה שהיא נוטה לעשות, אמנות נרטיבית שמתיכה אנימציה עם פיסול, היא כזו שיש לה עולם ושיש לה שם.

כשחזרה ארצה תכננה ״להתחבא״, אבל מהר מאוד השתתפה בפצ׳ה קוצ׳ה ובצבע טרי והיתה חייבת לצאת לעולם. מאז היא פעילה בשלל מדיות, כשהרישום מבחינתה הוא ״שפת אם, אבל אני מתרגמת אותו לכל מיני שפות״. היא מעידה שקשה לה (מאוד) לעבוד בצורה שאיננה סייט ספסיפיק. ״גם כשאני מגיעה לחללים שלא אמורים להיות כאלה, אני מוצאת את עצמי מציירת על קירות או תולה מהתקרה״.

הזמן מבחינתה הוא עניין פלואידי, ומגיל 15 היא חיה קונספטואלית אי שם בשנת 1938. בשנת 2015 הוזמנה להיות אמנית אורחת באוניברסיטה העברית ולשתף פעולה עם חוקרים, מה שגרם לה לצאת למסע שבמהלכו המציאה דמות של חוקרת ימית, שמתוכה נולדה התערוכה ״תהום מריאנה״ במוזיאון הרצליה שהוצגה ב־2019 והיתה אחד הפרויקטים המשמעותיים שלה עד כה.

לתוך המסע הצטרפו גם סבא שלה שתעד את תולדות התרבות המערבית באמצעות מפות, מורן שוב שיחד איתה כתבה תסכית ועוד אורחים וקולגות שאיתם יצרה שיתופי פעולה. ״אני עושה אמנות כמו שאנשים עושים באנג׳י״, היא אומרת. ״יש כמה נושאים שמעניינים אותי, מסעירים אותי ומתסכלים אותי, והדרך שלי למתוח את הגבולות היא לשתף פעולה עם עוד אנשים״.

בשנים האחרונות היא גם ״נקלעה״ לתחום ההוראה והפכה להיות מישהי שמדברת על אמנות, כשהיא מרצה בבית לאמנות ישראלית ובמסגרות נוספות. ״הדרך היחידה שלי ללמד את עצמי אמנות היתה לדעת יותר מכל אחד אחר. אני מתייחסת להרצאות שלי כמו שאני מתייחסת לאמנות שלי. הן כנראה עונות על יצר סקרנות שלא יקבל שובע אם לא אחקור כל הזמן״.

Duration: 00:43:45

לילך שטיאט היא אדריכלית, מעצבת, אמנית, מרצה ועוד לא מעט דברים. היא החלה בלימודי עיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון שבמהלכם עברה ללימודי עיצוב פנים; ובהמשך עשתה תואר ראשון ושני באדריכלות בניו יורק. ״באמצע התואר השני התעוררתי לבוקר של ה־11 בספטמבר״, היא מספרת, ״היה בדבר הזה משהו שחיסל הכל. זה היה אירוע כל כך קשה לצפייה ולהבנה ומאותו יום היה לי ברור שאני לא אעשה לעולם שום דבר שהוא קבוע; שיש משהו בזמניות ששם אני צריכה לפעול. לכן כל העבודות שלי תמיד מתפרקות בסוף״.

אחד הפרויקטים האחרונים שהיתה עסוקה בהם הוא גינה סימפונית בגרמניה – גינה עצומה שמרושתת כולה מתחת לאדמה בקילומטרים של כבלים שמהם יוצאים חיישנים ורמקולים אל צמחיה משתנה. הקהל שמטייל בה מפעיל אותה ומנהל איתה אינטראקציה, והיא מושפעת גם ממזג האוויר, רוחות, קרינה ועוד. עוד בין הפרויקטים המשמעותיים שעשתה אפשר למצוא את ״ספריית ירושלים״ בטוקיו – מיפוי של ירושלים על בסיס שדה של מוטות עדינים ומדיה דיגיטלית; תערוכת סאונד במוזיאון העיצוב חולון, וטיול רגלי בתל אביב שמקביל באמצעות סאונד ומדיה לטיול רגלי בברלין.

היתה גם תקופה שעיצבה בנקים, דירות וחנויות, אבל בשנים האחרונות היא עסוקה בעיקר בעיצוב תערוכות מוזיאליות, בין השאר את התערוכה של ג׳קומטי שהשיקה את ביתן אייל עופר (הלנה רובינשטיין) המחודש של מוזיאון תל אביב בקיץ האחרון. ״כשאני נכנסת לעיצוב תערוכה זה בדרך כלל יהיה לא כשפשוט צריך לתלות תמונות, אלא כשצריך לספר סיפור מורכב ולייעל את המרחב לטובת הדברים. ההסתכלות שלי על עיצוב תערוכה היא מהמקום של התנועה שלנו בחלל – איך אנחנו נעים בפנים, מתי אנחנו עוצרים. זו עבודה שקטה לחלוטין ומחוסרת אגו״.

שטיאט אמנם לא מחשיבה את עצמה כאמנית, אבל אם היינו שמים אותה על אי בודד היא היתה מסתפקת בטוש שחור וחתיכת נייר. בהוויתה כמחנכת, היא חושבת שבתקופה כמו זו שאנחנו חיים בה עכשיו, סטודנטים לא יכולים להיות יותר מנותקים, ומקווה שהעבודות שנראה בשנים הקרובות בפרויקטי הגמר יהיו פחות אישיות ויסתכלו יותר החוצה, אל העולם, החברה והקהילה.

Duration: 00:39:44

אורי גרשוני מציג בימים אלה במוזיאון תל אביב בתערוכת היחיד ״אין מקום אחד״, צילומים שצילם במהלך השנים האחרונות, כאלה שיש בהם, כמו בהרבה עבודות מהשנים האחרונות, להגדרתו, ״דוק של עצב״. את הדימויים צילם גרשוני בשני מקומות, שונים מאוד אחד מהשני: הראשון, האזור שבו נמצא בית משפחתו בהרצליה, שם בילה כילד במטעים ובפרדסים זמן רב; והשני הוא במיורקה שבספרד – שם הוא חי בשנים האחרונות עם בן זוגו ובנם.

את ההיסטוריה המשפחתית של גרשוני נדמה שאין צורך להציג, ובכל זאת היא רלוונטית גם לתערוכה הנוכחית: אביו היה משה גרשוני, אחד האמנים המשפיעים והמוערכים בהיסטוריה של האמנות המקומית, ואמו היתה ביאנקה אשל גרשוני, אמנית ופסלת גם היא. ״אבי נכנס בעל כורחו לעסק של חקלאות בגיל 18, אחרי שסבי נהרג בתאונת דרכים״, הוא מספר.

״במשך שנים הוא היה חקלאי במקביל לעיסוק שלו באמנות, גם אחרי שכבר היה אמן פעיל ומוכר. כל זכרונות הילדות שלי נטועים במקום הזה. אחרי שהוריי נפטרו והפוזיציה שלי בעולם כבר לא היתה רק ׳הבן של׳, חזרתי למטעים האלה, שבהם גם פוזר האפר של אבי לאחר מותו״.

כשחזר גרשוני על מנת לצלם את האדמה שבינתיים הפכה נטושה, הוא מצא את עצמו נמשך דווקא לתנועת המטוסים הקטנים שממריאים ונוחתים משדה התעופה הפרטי שצמוד לחלקה החקלאית. ״הציר הוורטיקלי בין השמיים לארץ הפך להיות משמעותי, המקום של הלמעלה מול המקום של הלמטה ומה כל אחד מייצג״.  

אחרי מות הוריו הרגיש גם שמשהו משתנה במציאות שלו, והבין שהעניין דורש שינוי גם בתוכו. המעבר למיורקה הפך אותו, לדבריו, גם לנטול קונטקסט ונטול שורשים – עניין שיש בו קשיים וחסרים אבל גם הרבה יתרונות. ״יש משהו מאוד משחרר באפשרות להיוולד מחדש, לנתק קונבציות ותוויות. במקביל, השבילים שהכרת כל כך טוב כבר לא מסומנים וצריך לסמן אותם מחדש, וזה מאמץ״.

אבל אותו שינוי גרם לו אולי גם להפסיק להתבייש בהיותו רומנטיקן (וגם ללמוד פלמנקו!). ״בשנים הקודמות פחדתי להודות שאני רומנטיקן. במציאות המדברית הישראלית הרגשתי שככזה אתה יכול רק להינמס בשמש. היום אני כבר לא מתבייש בזה״.

Duration: 00:41:16

איריס נשר היא אמנית רב־תחומית, עוד מאז שאף אחד מאיתנו לא ידע מה זה אומר. אי שם בשנות ה־80 למדה צילום בניו יורק, וכבר בשנה השנייה ללימודים החלה לקחת קורסים בפיסול. משם התגלגלה לעבודה של כ־15 שנים בצילום ובפיסול במקביל, כשהיא מציגה תערוכות ברחבי ארצות הברית – לרוב כאלה שהתמקדו רק באחד משני המדיומים.
כשחזרה ארצה החליטה להתמקד בצילום ועם הזמן גם בווידיאו, מה שהוביל אותה מתוך צורך פרקטי לקריירה חדשה כאמנית קרמיקה. ״בפרויקטי הצילום המבויימים שלי הייתי בונה את הסטים בעצמי״, היא מספרת. ״באחד מהם היה לי ויז׳ן של שולחן אוכל גדול עם צלחות. בגלל שלא הצלחתי למצוא את הצלחות שרציתי בדיוק, ובגלל הרקע שלי בפיסול, אמרתי לעצמי שאעשה את הכלים בעצמי״. זה היה ראשיתו של תהליך שהתקיים בסיוע של בית בנימיני, ובסופו של דבר ארך שנה. במהלך אותה השנה הבינה נשר שהיא רוצה לעבוד דווקא עם פורצלן, ובמקביל התאהבה בתהליך – מה שהוביל אותה בהמשך לפתוח סטודיו משלה עם כל מה שנחוץ ליצירת אמנות בקרמיקה.
בשנה שעברה אף הציגה סדרה של כדים שבורים ותפורים ביד בביאנלה השנייה לאמנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, אוביקטים שאינם שימושיים שנוצרו בעקבות שבר אישי שעברה, אבל עם הזמן התאחדו לכדי השבר שכולנו עברנו כחברה במהלך השנה שקדמה לה (Little did we know). 
במקביל לעבודה שלה בקרמיקה היא הציגה במוזיאון הרצליה בשנת 2019 עבודת וידיאו שבה מתועד ארי, בנה שנהרג בתאונת דרכים שנה קודם, כשהוא ישן במוזיאונים – מגיל 5 ועד גיל 17. ״כבר תוך כדי הילדות של ארי, כשהוא גדל, הרגשתי שזו סוג של פרידה. הוא אף פעם לא יהיה בן 5 או בן 10 שוב. אנחנו כל הזמן נפרדים ממשהו וממישהו וממי שאנחנו, אבל עם ילדים זה מאוד בולט. ההחלטה להציג את הפרויקט כעבודת וידיאו כרונולוגית עבדה מאוד נכון״.  
החלק האהוב עליה בעבודה הוא שיתופי פעולה עם אמנים מסוגים שונים, כל פעם מתחום אחר – בעבר אלה היו אנשי ונשות במה, בהמשך אנשים מעולם האוכל, כולל הפרויקט האחרון שלה בשיתוף השפית שיראל ברגר. ואם רק ניתן לה את האפשרות, היא היתה שמחה שמישהי מאוד מסוימת תשב על כסא עץ בסטודיו שלה מדי בוקר – אתם אולי (קצת) תופתעו לגלות במי מדובר. 

Duration: 00:37:30

האמן והצלם מיכאל ליאני משיק בימים אלו את ספרו ״אהבה גאה״, ארכיון להטב״קי מצולם שעליו הוא עובד קרוב לארבע שנים. הספר כולל כ־180 תצלומים של משפחות שונות מהקשת הלהטב״קית והקווירית, שצילומם היה גם מסע – פיזי וקונספטואלי - עבור ליאני עצמו. ״עולם האמנות והצילום בפרט כל כך עמוס בדימויים״, הוא אומר. ״השאלה שלי תמיד היתה מה אני יכול לתת, ועם הזמן הבנתי שאני מצלם את מה שחסר״. זה התחיל עם צילומים של משפחתו במגדל העמק, סדרה מתמשכת שעבורו היא גם מסע ריפוי ואיחוי עם המשפחה עצמה. ״הצילום שלי הוא תגובתי, ועם הזמן הבנתי שמה שמאפיין אותי הוא הקמפיות המזרחית שלי, לצד הקוויריות המזרחית שמגיעה דווקא מהמקום ההומוריסטי ולא מהמקום המוכר של קיפוח״.בשנים האחרונות הציג ליאני תערוכת יחיד בעפולה ותערוכת יחיד במוזיאון הרצליה שעסקה בחופשות משפחתיות באילת, ובמקביל עבד על הפרויקט שהפך בסופו של דבר לספר. הצילומים בספר שצולמו כולם במצלמה אנלוגית, בפילם, ״נועדו לשבור סטיגמות. להוכיח לעולם וגם לעצמי שלא נמות לבד, כי יש כל כך הרבה סוגים של אהבות. רציתי להכנס באופן כירורגי לוויזואליזציה של להט״ביות. התחלת העבודה על הארכיון היתה בתקופת הקורונה, כשהיתה באוויר תחושה אפוקליפטית. אמרתי לעצמי שאם העולם חרב – זה הדבר שאני רוצה להשאיר מאחוריי, משהו שיכול לשנות תודעה״.תוך כדי העבודה על הפרויקט הבין ליאני את הכוח שיש לו. הוא החל להתפוצץ בפייסבוק ואז בתקשורת – הישראלית והבינלאומית. ההחלטה להוציא אותו כספר הגיעה כרצון לאגד היסטוריה ויזואלית, שמחולק בצורה דמוקרטית וחושב מחדש על מושגים כמו ארכיון וקוויריות. ״יש פערים בין הצילומים, וזה חלק מהקוויריות. יש מקום להכל, וזה בסדר. כל בית מביא משהו אחר לחלוטין. הדבר הזה לא נולד למוזיאון, הוא נולד לחברה״.

Duration: 00:36:48

אלכס פרפורי, זוכת פרס וידיאו השנה בתערוכת עדות מקומית 2023, מגדירה את עצמה כ״צלמת רחוב״, אבל בתקופה האחרונה היא נחשבת לאחת הבולטות בתחום צילום הדוקו (או מה שכונה פעם ״צילום עיתונות״). את המצלמה ואת דרך התקשורת הבלתי־מילולית שהיא מאפשרת לה היא גילתה כבר בתיכון, ואחריו הלכה ללמוד תקשורת חזותית ״כי היה שם צילום״, אבל במהלך התואר היא הבינה שהיא ״רק מצלמת״.

היא החליטה לפרוש מהלימודים וקפצה אל המים, עם גיבוי ודחיפה משמעותיים מצד הסושיאל מדיה – עולם שכמי שנולדה לתוכו, היא הצליחה להבין ולפצח אותו בצורה מוצלחת הרבה יותר מצלמים בעלי ותק של שנים. ״אני לא רואה או קוראת חדשות ביומיום, ואני גם לא מרגישה שזה תואם את מה שאני רואה ברחוב״, היא אומרת. ״אני מתייחסת לסושיאל מדיה מאוד ברצינות, ורואה בעיקר באינסטגרם ובטיקטוק פלטפורמה של דוקו – גם אם מדובר באינפלואנסרית שמצלמת את ארוחת הבוקר שלה״.

את הצילומים שלה היא עושה כשהיא משוטטת לבד, כשהיא מצלמת מהטלפון ונראית לרוב כמו אחת מני רבים – מה שמאפשר לה גם לתפוס תמונות שכנראה היו יוצאות אחרת אם היתה מורגשת נוכחות של מצלמה מקצועית במקום. העבודה ״יום ראשון״ שהיא מציגה בעדות מקומית מורכבת מעשרות צילומים שצילמה במהלך תקופת המחאה, תקופה שבה היתה נוכחת מאוד בהפגנות ובאירועים. אבל דווקא במקרה הזה – האימג׳ים אינם מההפגנות עצמם, אלא מהיום שאחריהן.

״רציתי לעסוק ביומיום ברחוב ובשגרה בצל המחאה. הסתובבתי במחאות פעמיים־שלוש בשבוע, נדרסת מסוסים, מכת״זיות ונלחצת משוטרים. היה בהן המון אקשן, שלא הצלחתי להתנתק ממנו גם ביום שאחרי. הרגשתי שיש איזו טראומה או פוסט־טראומה שאני חווה, תחושות חדשות שרציתי להמחיש באמצעות מה שאני עושה כבר שנים – לצלם ברחוב את כל מה שמרגש אותי או מצחיק אותי״.

אם היתה יכולה לחזור בזמן, היא היתה רוצה להיות צלמת בימים של קום המדינה. ״הייתי רוצה לצלם לפני עידן הפלאפונים, אני חושבת שאלה היו רגעים מרגשים. אבל אני חיה פה עכשיו, ואני חושבת שבאיזשהו אופן אנחנו נמצאים בקום המדינה גם כרגע״.

Duration: 00:33:05

סדרת האיורים של אור יוגב, שנוצרה במהירות כתגובה למלחמה שפרצה ב־7.10, התפשטה ברשת כאש בשדה קוצים. בימים אלה הוא מציג אותם בתערוכת יחיד בפסטיבל אאוטליין בירושלים ובתערוכה ״עכשיו!״, שתפתח בסוף השבוע בגלריית קופסאות האור בסמטאות יפו העתיקה.

הרבה לפני שהאיור של האמא והילדים הג׳ינג׳ים שותף במיליוני שיתופים ברחבי העולם, הוא סיים את לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בשנת 2016, וכבר חמש שנים שהוא עובד כמאייר (!) בחברת וויקס. המלחמה הנוכחית תפסה אותו בחופשה משפחתית באמצע המדבר, והתגובה לא איחרה לבוא. ״כל השעות שהיינו שם, מבודדים יחסית, הסתכלנו בדיווחים ובתמונות, והרבה מהן התחילו להיחקק לי במוח. היה רגע שהבנתי שקורה פה משהו שהוא היסטורי. בגלל שאני רואה את הדברים בצורה מאוד ויזואלית – אלה הם גם הדימויים שאחר כך התחלתי לאייר״.

האיור הראשון היה כאמור זה של שירי ביבס ושני ילדיה החטופים – אריאל וכפיר. ״האיור לא מתאר את המקרה בדיוק כמו שהוא״, מסביר יוגב. ״ציירתי אותם כתאומים למרות שהם לא תאומים. התייחסתי לזה כמשהו יותר סימבולי, ולא משהו שמתאר את המציאות״. בסדרה שהגיעה בעקבותיו, ש־15 עבודות ממנה מוצגות כעת בתערוכה בפסטיבל אאוטליין (שאצרה אורנה גרנות מספריית האיור של מוזיאון ישראל), הוא עבד בפלטת צבעים שאופיינית לו עוד מלפני. ״עשיתי בחירות מודעות לאייר דברים שהם לא מורכבים מדי. לפעמים זה קצת נופל לקיטשיות, כי הרגשתי שאני צריך להגיב מהר ולא לחשוב על האמירה הכי מתוחכמת״.

חודשי המלחמה הביאו אותו גם לנהל, בין השאר, דיונים בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני עם א.נשים שונים ומוסדות שונים ברחבי העולם, כמו גלריה בלוס אנג׳לס ומגזין עיצוב בריטי. אבל גם לכמות התגובות המפרגנות הוא לא ציפה: ״הפתיעו אותי כמות השיתופים וכמות המקומות שאליהם האיורים הגיעו. אנשים אמרו שהם מחזקים אותם, שהם עוזרים להם לבטא את מה שהם מרגישים. אלה תגובות שמחזקות גם אותי״.

Duration: 00:34:00

דורון בדוח קרן הוא יוצר, מעצב גרפי בוגר המחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, אמן ומאסטר בבינה מלאכותית. בימים אלה הוא מציג את תערוכת היחיד Can/t Touch This בגלריה פוסט ברמת השרון, עם סדרת העבודות האחרונות שיצר באמצעות בינה מלאכותית – קולקציה של רהיטים שנראים פיזיים לחלוטין (ויום אחד אולי באמת יהיו כאלה). על ההתאהבות שלו בבינה המלאכותית הוא מספר: ״התחלתי לשחק עם מידג׳רני. זה לא היה קראש מיידי, אבל קרה שם משהו הזוי ובלתי מוסבר וגיליתי עוד דרך חדשה ליצור דברים, סט כלים חדש ומטורלל שקשה להפסיק להשתמש בו. זה ממכר״.הבינה המלאכותית מאפשרת לו לברוא עולמות חדשים – וזה מה שמרגש אותו. בנוסף לתוצר הוויזואלי, אחד הדברים שקוסמים לו בתהליך הוא הכתיבה. ״לנסח פרומפטים זה לספר סיפור של עולם, ובסוף ליצור נרטיב. התשוקה שלי התחילה מפנטזיות על עולמות רחוקים, ואז התחוור לי שאני יכול לעצב באמצעות הבינה המלאכותית דברים שיכולים לבוא לידי קיום בעולם הפיזי שלנו״.בהיותו אדם אופטימי, הוא רוצה לשים את הדגש על הערכים שהבינה המלאכותית יכולה להביא. זה גם מה שקרה כשהקים יחד עם בן זוגו יונתן קרן את מותג הלייף־סטייל ״מעפילים״ – שצמח באופן בלתי צפוי ממוצר אחד של שמן לזקן, שיצרו כדי לממן תערוכת צילום שהפיקו, בזמן שעבדו שניהם בחברת וויקס. לאורך כל הקריירה שלו והפרויקטים השונים שלקח בהם חלק הוא משתדל תמיד לספר את הסיפור מזוויות שונות ולייצר חוויה הוליסטית. אחד הדברים שמסייעים לו בנושא הוא הפסקות קפה יזומות שהוא עושה אחת ליום (בתקופות טובות), ללא מחשב או טלפון נייד, ואלה הם הזמנים שבהם עולים לו הרעיונות הכי מוצלחים. למי שרוצה להכנס וליצור באמצעות כלים של בינה מלאכותית הוא ממליץ פשוט להתחיל לעשות: לדבר עם התוכנות, ללמוד אותן לאט לאט, ותוך כדי להבין את המשמעות של הדבר (ותודה לאל, יש הרבה מה להבין). 

Duration: 00:36:47

גל ממליה הוא מעצב גרפי במקצועו, ומוכר בעיקר הודות לבלוג האוכל ״פתיתים״, שהוא כנראה בלוג האוכל הכי פחות סטנדרטי במחוזותינו. ״אני שולח זרועות לכל דבר שמעניין אותי, ואם זה תופס אותי – אני מתעמק״, הוא אומר. ״וכמו כל דבר שאני עושה – גם הבלוג קרה במקרה לפני 13 שנה״.
בהיותו עצמאי והבוס של עצמו הוא נהנה מהעובדה שהוא יכול לבחור ולהתמקד בכל תוכן שמעניין אותו, גם (ובעיקר) אם מדובר בנושאים שבשוליים. ״אני לא אדע לתת את הסחורה למי שמחפש מתכונים לקציצות או עוגות דבש. אני אוהב את השוליים של הדברים, את החקר, את הטריטוריה. יש לי את הלו״ז שלי, הקצב שלי, ההומור שלי וגם את הקהל שלי – שמורכב ברובו מאנשים סקרנים שדומים לי באיזשהו מובן״.

אחד הנושאים שהפכו לכזה שהוא מתמחה בהם הוא יפן, בדגש על אוכל יפני, אבל לא רק. ״לפני כמעט 15 שנה נסענו קבוצה של ארבעה חברים לראשונה ליפן, והתאהבתי. בהמשך למדתי את השפה והבנתי שאני כנראה הייתי יפני כל הזמן ולא ידעתי מזה. התחלתי להתעמק בכל מיני פילוסופיות של עיצוב, של תפיסה מרחבית ושל האוכל היפני, בדגש על אומאמי״.

אם אומאמי הוא מונח שעוד נשמע סינית (או יפנית!) עבורכם, נספר שמדובר בטעם שמתקבל כש״מצליבים חומצות אמינו והן מגרות את הלשון. הן גורמות לנו לרצות עוד מהטעם הזה ומעצימות טעמים אחרים. הוא נמצא באופן טבעי במזונות כמו עגבניות, תרד, חצילים, פטריות, בשר, גבינה ודגים (וגם בחלב אם). והוא מתפרץ ככל שאנחנו ׳מתעללים׳ יותר בחומר הגלם, והפריצה הגדולה ביותר שלו קורית בהתססה״.
כמו בהרבה נושאים אחרים, גם את נושא ההתססה המורכב לקח ממליה ופישט אותו לקוראים ולעוקבים שלו, באמצעות מדריך מאויר שיצר באמצעות בינה מלאכותית. עם עבר כאנימטור ומעצב משחקים יש לו ארגז כלים משמעותי שבו הוא יכול להשתמש גם כשהנושא הוא אוכל. אה, ולמרות שהוא לא מתפרנס מהבלוג – הוא מצא דרך מאוד מקורית גם להרוויח ממנו קצת (תאלצו להקשיב כדי לגלות מהי).

Duration: 00:34:41

עוז זלוף הוא אמן, אוצר, יוצר, פעיל חברתי, אקטיביסט - שנראה שבכל רגע נתון יש פרויקט כזה או אחר שלו שרץ ומוצג. בתערוכת היחיד הפרפורמטיבית שלו שרצה בימים אלה בגלריית המקרר, ״לישון עם זרים״ (״עם כל האסוציאציות החיוביות של הדבר״), הוא מציג עבודות שמביאות לידי ביטוי את היותו אמן יחסים שיוצר Relational Art. ״יש לי קבוצה שבה חברים א.נשים על הסקאלה שבין אמנים מציגים לבין חובבי עניין באמנות. אנחנו נפגשים כבר שבע וחצי שנים, אחת לשבוע, בעפולה״. וכשמזמינים אותו לתערוכת יחיד, הוא מביא איתו את כל השותפים שלו.

העניין ביחסים, בקהילה, בקבוצות אוכלוסייה ובפריפריה מלווה את זלוף מתחילת דרכו האמנותית, כשיצא לשנת שירות לפני הצבא. ״בתיכון הייתי תלמיד מגמת תיאטרון ורציתי להיות אמן בכל נימי נפשי. אז לא הבנתי אמנים חזותיים (וגם היום אני מנהל דיאלוג עם הדממה והאוביקט). רציתי לעשות תיאטרון – להיות שחקן, לביים״.זה הוביל אותו להיות חלק מקבוצה שהקימה את תנועת תרבות – תנועה חברתית שעוסקת בהקמה של מוסדות וקהילות יוצרות, בעיקר בפריפריה. ״כאמנים, מסלילים אותנו למקומות מסוימים, ואנחנו עוברים את כל החיים שלנו בניסיון לשמר אותם. המטרה שלנו היא להצביע על העובדה שזו בעיה, ולעסוק בדרכי התמודדות איתה״.

כשהוא לא יוצר אמנות כאמן, הוא אוצר בגלריה העירונית בעפולה ובחממה לאמנות ״מקום״ במוזיאון חיפה. ״הגעתי לאוצרות כי אני אמן. שאלות כמו את מי מציגים, למה מציגים ואיפה, הן שאלות שמעסיקות אותי. גם כאוצר, חשוב לי הערך החברתי והתרבותי, האפקט של הדבר. גם ביצירת האמנות האישית שלי, כשאני עובד על עבודה – אני רוצה שיעבדו עליה 40 אמנים״. וגם, כאמור, כשמדובר בתערוכת יחיד. מתי אתה מזמין אותנו?

Duration: 00:41:47