Daf Yomi - Yiddish - Rabbi Yonason Marton

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

כדאמרנו בשיעור לדף פ״ג קיימת הגישה בהא דאם עלה לא תרד מפני דנעשה לחמו של מזבח ואינו מן הנימוס להסירו כשכבר הוגש אע״ג דלא הוכשר. אבל קיימת ג״כ הגישות בהא דהמזבח מקדש דהיא ממש מקדשת ומכשיר את מה שבא עליה. והיא או מפני דכיון דכבר התחיל התהליך של ההקרבה שאז צריכין להמשיך בה (כעין אין מעבירין על המצות) מדכתיב היא העולה על מוקדה, או מכיון דנגע הדבר בהמזבח מקדשת אותה המזבח ונדבק קדושתה של המזבח בהדבר (וכמו להיפך בטומאה) מדכתיב כל הנוגע במזבח יקדש. ולפי״ז אכן קשה קושיית השפת אמת אהלשון של ״כשם״ שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו, כיון דאי אכן עלו להמזבח נתקדשו ואינם כמדריגתן הקודמת של הפסול שיחול עליה הלשון ״כשם״.

ולפי הגישה זו דנתקדש לגמרי קשה דאין לחלק בין מנחות לשארי קרבנות, דהא ג״כ נתקדש כמו כל שאר קרבן, משא״כ להגישות שצריכין להמשיך התהליך או דנעשה לחמו ניחא, דרק בדבר ששייך ממש להאש י״ל סברא זו. (וכמו״כ להגישה דאין מורידין אותו מחמת דנעשה לחמו או דצריכין להמשיך התהליך, ניחא דגם העצמות אין מורידין אי עלו, דכבר נעשה לחמם והתחיל התהליך.) והיא דבכל קרבן קיימת בין הא דמביא את עצמו לפני הקב״ה וגם מביא מתנה ממש, משא״כ בהבאת מנחה מביא רק את עצמו לפני הקב״ה אשר לכן א״א להביאה בשיתוף כמו שאר קרבן. ולכן י״ל דלהגישות דאין מורידין אותן מחמת דנעשו לחמו של מזבח או משום שהתחיל התהליך של ההקרבה, אז אינו נוגע למנחה שאינו יכול להיעשות ״לחמה״ או להיחשב כ״תהליך״ ממש, כיון דאינו נחשב כהבאת מתנה ממש.

ולעיל בדף מ״ג ע״ב מצינו דאכן תמה הש״ס אזה דהמזבח אינו כמקוה טהרה לטומאה כמו ״להכשיר״ פסול, וכדהבאנו שם בשיעור לדף מ״ג ביארו הגרי״ז והחזו״א שם דהטומאה שם היא רק טומאה שהיא רק משום חיבת הקודש אבל לא טומאה ממשית. (אבל כדאמרנו שמה כבר סברי חז״ל דכל ענין הטומאה אינה אלא כנומולוגית ואינה דבר ממשית.) ועפי״ז הקשה האבני נזר (או״ח סימן תק״ב אות ג׳-ד׳) דלמה לא הדליקו בחנוכה בשמן טמא, דהא כמו דהמזבח יכול להפקיע הטומאה וכהסוגיא בדף מ״ג, כמו״כ יכול המנורה להפקיע טומאת השמן (וכעי״ז מצינו דסבר הגרי״ז דהנרות נעשו כדשן המזבח לאחר הדלקתן)? ותי׳ דלא הוצרכה להנס אלא ברגע ההדלקה, דלא נטהר הדבר רק כשכבר משלה בה האור כמו בהמזבח. ובזה ביאר דלכן אי כבתה אין זקוק לה, כיון דכל ענין הנס היתה רק בשעת ההדלקה, דלאחמ״כ כבר משלה בה האור ואפילו שמן טמא נעשה טהור. אבל כמה אחרונים פיקפקו אי יכולין להשוות המנורה להמזבח בזה, ואכן להגרי״ז הנ״ל אפילו המזבח אינו מטהר טומאה ממשית. וידוע דהפנ״י בשבת דף כ״א ע״ב הקשה דטומאה הותרה בציבור ולמה הוצרכו לשמן טהור בחנוכה? ותי׳ דמפני חיבתן של ישראל עשה הקב״ה נס כזה שתיעשה בטהרה, וכמו״כ תי׳ החכם צבי (סימן פ״ז). ולכן קיימת במצות חנוכה מהדרין מן המהדרין, כיון דכל הנס נעשה רק מפני חיבתן של ישראל בהידור מצוה. והפנ״י שם צידד דאפשר דבהדלקת המנורה לא שייך טומאה הותרה כמו בקרבנות על המזבח, ודלא כהאבני נזר, וכן משמע במנחות דף פ״ו דהמנורה אינה כהמזבח יון דאינה לאכילה כמותה.

ובזה דלא סברי חז״ל דהטומאה היא דבר ממשי, לכן

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

א). כדאמרנו בשיעור לדף פ״ג התחיל התנא את פירקן מהמימרא הקדמה דהמזבח מקדש את הראוי לו, ואח״כ פירטה דאלו אם עלו לא ירדו דזהו הענין בהא דהמזבח מקדש את הראוי לו. וי״ל דחז״ל שינו וחידשו ופירשו ההלכה הקדומה דהא דהמזבח מקדש את הראוי לו היינו אע״ג דנפסל (וכעין המחלוקת בדרך אוקימתא שזכרנו בשיעור לסנהדרין דף פ״ג-פ״ד), דאפשר דההלכה הקדומה לא הכשיר כי אם מה שנעשה בהכשר. ומצינו דאכן הרמב״ם סבר דהדין של אם עלו לא ירדו היא אפילו בכשרים דאם עלו כבר לא ירדו בשו״א. וכמו״כ יש לדייק ברש״י דאע״ג דלא ס״ל כהרמב״ם דקיימת הדין אף בכשרים, אפ״ה פי׳ בהא דהמזבח מקדש דמקדש ״אפילו״ פסולין.

ב). תוס׳ פי׳ דהתנא תני ושייר עוד פסולין שאם עלו לא ירדו שהוזכרה בהברייתא, ולא הוזכרה אותם כיון דאפשר למילף אותן מק״ו מהדינים שהוזכרו. והוכיח מזה דאפילו במקום שנקט התנא לשון ״אלו״ אפ״ה אפשר דתני ושייר, וכמו״כ כתב התוס׳ ביבמות דף פ״ד.

ג). החפץ חיים בזבח תודה ביאר דהפסול אי נשחט בלילה מיירי דזרקו את דמה, דאל״כ הא פסולו היא משום נשפך שהוזכרה לאחמ״כ.

ותוס׳ בנדה דף מ׳ ע״ב ביאר דלר׳ יהודה אפילו אי נתקבל דמה בכלי שרת ונשפך דמה מן הכלי אל הרצפה, אפ״ה אם עלתה תרד, דומיא דהפסול באם יצא לחוץ דמיירי דוקא באי נתקבל דאל״כ הא הוי כנשפך.

ד). ר׳ יהודה מודה ג״כ בפסחים דף כ״ד דדוקא קדשים שפסולן בקודש המה בשריפה, וכמו״כ להרמב״ם שהבאנו בשיעור לדף ס״ט-ע׳ דמליקת העוף מוציא מטריפה אינו משום עלה לא תרד יודה ר׳ יהודה ג״כ בה, ואלא לגבי הדין שאם עלתה לא תרד סבר דאין הכלל והסוג של כל פסולו בקודש נוגע.

וכדהבאנו בשיעור לדף ס״ח פירש״י דפסולו בקודש היינו משבאתה להעזרה. והקשה התוס׳ לעיל בדף ס״ח ע״ב על רש״י דהא שייך שירבע משבאתה לעזרה ואפ״ה אינו נחשב כפסולו בקודש? ותי׳ הגרי״ז דכוונתו של רש״י היא דהפסול היא פסול ששייך רק כשהבהמה כבר בעזרה, ולא שאירע הפסול שמה. ותוס׳ דפסולו בקודש מיירי דוקא דהפסול בהן אירע לאחר שחיטתן וכשכבר נתקדשו בכלי, או דהפסול שיש בה יש לה הכשר במקום אחר (והאריך בזה התוס׳ הרא״ש בנדה דף נ״א). והקשו המקדש דוד (סימן ד׳) חזו״א (סימן י״ט) על תוס׳ דהא שייך לאחר שחיטה כשמפרכסת רובע ונרבע? ותי׳ דהכוונה היא דהפסול שייך בה רק לאחר שנחשחטה, וכעין מה שתי׳ הגרי״ז על פירושו של רש״י.

וכעי״ז סבר ר׳ יהודה דהא דאם עלה לא ירד היא רק אי יש לה הכשר במקום אחר, כיון דדגש עבודת פעולת הקרבן ואי כשר הפעולה במקום אחר אז לא תרד, משא״כ ר״ש דגש קדושת הקרבן ואי פסולו בקודש דיש לה כבר קדושה אז לא תרד. והיא דבכל דין צריכין לחלק בין קדושת הדבר ובין דיני הדבר שאינם לעולם מקושרין זה עם זה. כגון בהא דהלכות קדושת ס״ת שהיא משום החפצא, שאינם תלויים ממש בדיני קריאת ס״ת בסדר קריאתה. וכמו״כ היא בהקרבת הקרבן דקיימת קדושת הקרבן ודיני עבודתה בה. וזהו דהקשה הקרן אורה בריש מכילתין דאי חישב בה שלא לשמה לא נפסל הקרבן רק שלא עלו לבעליו לשם חובה, והא מצות צריכות כוונה ויפסל? ותי׳ אבן האזל דאינם שייכים זה לזה דהכוונ

תקציר השיעור:

צריכין להיות מודעים ג״כ דההבנה בהלכות האלו שציטטם המשנה מההלכה הקדומה היא רק ע״י עיון בהמקורות של תו״כ וכדומה שעליה נבנית ההלכה. ובכתבי החפץ חיים (שהודפס ע״י בנו ר׳ אריה לייב) הביא דסדר הלימוד של החפץ חיים היתה לחזור אל מקור הדין שממנה נבע הדין: מהפסוק בהתורה ואח״כ בהמכילתה והמדרשים והתרגום, ורק לאחמ״כ למד הבבלי והירושלמי עליה. וכן נהג בכל חיבוריו, ובמיוחד כשחיבר המשנ״ב. וי״ל דזהו שכתב הרמב״ם בהל׳ תלמוד תורה (פ״א הי״א) דזהו הגדרתה של לימוד התלמוד, לחזור להמקורות, דזהו השילוש שצריך אדם לשלש לימודו. והיינו ודכתב דשליש בתלמוד היא שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו בהתפתחות ההלכה, שזהו בשני השלישים של מקרא ומשנה.

ולפי המקורות בחז״ל י״ל דהא דהמזבח מקדש את הראוי לו עומד בבסיסו על ג׳ יסודות נפרדים, אשר אליביהן יש להסביר כמה דינים נפרדים בהא דאם עלו לא ירדו אע״ג דאינה מתאמת עם הבסיס האחרת בזה. ועפי״ז יש להסביר כמה רבדים במחלוקת התנאים בזה באיזה בסיס היא העיקרית בזה, אשר לפיה מסבירים הבסיס האידך.

הבסיס הראשון להא דהמזבח מקדש היא משום דכשעלה על המזבח נעשה לחמו של מזבח. והיינו דהיא כביכול דאש המזבח צריך לסעוד, ואי כבר התחיל לסעוד על הקרבן הפסול אין להורידה. והיא כמו עבד שהצריך להכין סעודה הוגנת להאדון, אשר אע״פ שלא הכינו כצורכה, אפ״ה אינה מן הנימוס ופגיעה בהכבוד של האדון להסירו כשכבר הגישו לפני האדון (חוץ אי היא מקולקל לגמרי, וכמו אלו הדברים שאם עלו על המזבח ירדו). והענין בזה היא דאין המזבח ״מכשיר ומקדש״ הפסול, אלא אע״ג דהיא פסול מתחילה אפ״ה א״א להסירו ולהורידו כשכבר העלה אותו כיון דהיא פגיעה בכבוד ה׳ דכבר שייך להמזבח. (וזהו כעין מה שהבאנו במבוא לסדר קדשים חט״ז מידידי הג״ר שי ווזנר, דלאחר שכבר נעשה המעשה, קיימת אינטרס אחרת שצריכין להתמודד אתה, אשר לכן קיימת החילוק בין לכתחילה מקודם, ובדיעבד כשכבר נעשה. ובנידון דידן י״ל עוד יותר דבדיעבד הוי כמצוה, דחזינן דנחשב להלן דנחשב כדבר המתקבל בפנים.) ועוד יותר דכיון דעבודת הקרבנות היא מאז ומקדם מקודם שצותה התורה עליהם בפרטי דיניה בפסוליה וכו׳, לכן אע״ג דאכן פסולה היא עפ״י הדינים הפרטים שבה, אפ״ה עדיין קיימת בה המושג של הקרבן הכללי כמו מאז ומקדם שנקטרת אע״פ שאין בה פרטי דיניה המדוייקים. וג״כ דכיון האש על המזבח היא המטרה של הקרבן דמייצגת השכינה, לכן כיון דהגיע אל האש כבר נעשה חלקו של המזבח שאין להסירו.

וכן משמע מהגרי״ז דביאר דלהלן משמע דלחמה של מזבח היא רק אי משלה בו האור, וכוונת רש״י במשנתן דהיא לחמו של מזבח היא דהגדרת לחמו של המזבח היא דמהני להקרבת ״לחמו״ אבל לא להקרבת ״הקרבן״, וכמו״כ ביאר הגר״ח בהל׳ פסהמ״ק. והיינו, דאין לה הכשר אלא דין הקטרה חדשה. ונפק״מ למה שדן המשנה למלך בהל׳ שבת (פי״א) בחלבים פסולים אם עלו לא ירדו, אי נחשבים כחלבי שבת הקרבין בשבת. דאי היא כדין הקטרה חדשה שלא הכשיר את הקרבן, אז איננה כהמשך הקטרה הראשונה של הקרבן ואינה נחשבת כחלבי שבת. והביא מר׳ חיים אלפנדרי שהתיר להקטירן בשבת. אבל תוס׳ לעיל בדף ל״ו סבר דכיון דעלה על המזבח הוי כהקטרת האימורין שמתיר הבשר באכילה, והיינו דעדיין נחשב כטימורים הקודמין כיון דנתכשרו ע״י העלאתן להמזבח. אבל י״ל דאפילו אי אינה מכשיר הקרבן אפ״ה כיון דנעשה לחמו של מזבח, ואף בפסול, עדיין נחשב כהמשך מהחלבים הקודמים ויכול להכשיר הבשר באכילה ולהכשיר הקטרתן בשבת. וזהו דאי

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

א). כדהבאתי בשיעור לסנהדרין דף נ״ב ביאר המוהר״ן דענינה של א״י היא גשמיותה והבתים הממשיים שבה וכדומה. ודבר זה מרגישין בחוש כשזוכין לבקר בה, ומרגישין דענינה של מכילתין אינה לזבוח בענין ביהמ״ק של מעלה כדי להרגיש קרבת ה׳, אלא החווייה הלז היא בביהמ״ק של מטה ממש ששם היא מקומם האמיתית של עם ישראל בארצם.

ב). רש״י ותוס׳ העירו דמשנתן היא סמל של התפתחות ההלכה בפירושה. והיינו דמתחילה נקבעה בהלכה קדומה ברבד הראשון של משנתן דמזבח מקדש את הראוי לה, והתייחסו אליה ר׳ יהושע ור״ג מחכמי יבנה לפרש מהו בדיוק ״את הראוי לו״. ואח״כ ברבד שלאחריה פירשו מה בין ר׳ יהושע ור״ג, ולאחריה ערכו בתוך המשנה שיטת ר״ש מחכמי אושא שהכריע בזה משיטת עצמו.

והרב ד״ר הלל מאלי במאמר על הקדושה הפולחנית: בין המקרא וספרות חז״ל (סידרא כרך ל״ז שנת תשפ״ה), הביא (בהערה 67) מהרב ד״ר נפתלי משל דהביטוי ״מזבח מקדש את הראוי לו״, היא לכאורה תרגום מביטוי ארמית ״כל די חזי להנסקה למדבחה״ שהובא כבר ג׳ פעמים בספר צוואת לוי, שהיא מהספרים חיצונים העתיקים שבימי בית שני (ועיין בשיעור לדף כ׳), ונמצא דאכן הוי ההלכה דמזבח מקדש את הראוי לו הלכה קדומה מכבר, אשר חכמי יבנה ואושא נחלקו אח״כ לפרשה בדיוק.

והביא תוס׳ דכמו״כ פירשו ר׳ ישמעאל ור״ע מחכמי יבנה בב״ב דף כ״ח ע״א ההלכה הקדומה של מהו בדיוק ״חזקה של שלש שנים״ בראיה על קנין שדה.

והפסקי הרי״ד פי׳ דהא דדנה הש״ס מה בא ״ראוי לו״ למעוטי, היא אליבא דר״ג ור״ש שהוסיפו יותר מר׳ יהושע, וכן ביאר הקדשי דוד כוונתו של רש״י. ותוס׳ ביאר דהקשה הש״ס למה ליה למתני ״ראוי לו״ כיון דבמשנה שלאחריה כבר ביאר מה תרד אף אי עלה. ולכאורה קשה דהא זהו הביטוי המקורית של ההלכה הקדומה כנ״ל, אשר בל אופן איצטריך למיתני אותה? וי״ל דאע״ג דהצריכו למיתני אותה מחמת דזהו הביטוי של ההלכה הקדומה וכנ״ל, אבל כיון דדרך הש״ס לדון ולדרוש את המימרות הקדומות של התנאים במדרש הלכה, לכן דרשו אותה כדי לחדש ההלכה בזה של קמצין שלא קידשו בכלי.

ג). החוקר הרב ד״ר דוד סבתו האריך בהדוקטורט שלו לנתח את גישת ר׳ יהושע לקדשים, כיון דאכן היה מהמשרתים בהמקדש.

ד). החוקר הרב ד״ר נפתלי משל ביאר דעפ״י פשוטו של מקרא זורקין הדם של הקדשים לתוך האש, וחז״ל חידשו דזריקתה היא רק על קיר המזבח.

ה). החפץ חיים בספרו זבח תודה ביאר דלר׳ יהושע הכתוב ״היא העולה על מוקדה״ היא תיאור של הקרבן שניתן על האש, והא דכתיב ״על המזבח״ לאחמ״כ היא רק ההלכה של המעשה והפעולה שצריכין להיעשות במה שהיא על המוקד, ולכן רק מה דחזי לאישים לא ירד. משא״כ ר״ג סבר דהא דכתיב לאחמ״כ ״על המזבח״ קאי ג״כ על תיאור מה שניתן עליה, ולא רק על הלכותיה.

ורש״י פי׳ דהלימוד של ר׳ יהושע היא מהא דכתיב למוקד דמלמד בהווייתה יהא ולא ירד אף אי היא פסול (ואע״ג דפשטות הקרא קאי אדבר שנעשה בהכשר כהלכתה). וכמו״כ פי׳ המלבי״ם בפ׳ צו (אות ב׳) דעצם העלייתו על המזבח מקדשה. אבל תוס׳ והשיטמ״ק (אות י״ט) סברי דהלימוד של ר

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:

https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

The Bach's difficulty according to the Rabbinic conception of the Pythagorean Theorem

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

א). רש״י פי׳ עה״פ (בראשית ל״ג י״ד) יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי וגו׳ עד אשר יבא אל אדוני שעירה, עפ״י ב״ר (ע״ח י״ז) ד״לאטי״ היינו לאט שלי לשון נחת ההולכים לאט. והיא מהפסוק בישעיה (ח׳ ו׳) שניבא בימי אחז כשהקנאים רצו לכרות ברית עם שכיניהם, כגון ארם ומצרים, נגד מלכות אשור החזקה. אבל מאידך גיסא היו קיימין בישראל אלו שרצו להשלים עם אשור. וישעיה הוכיח אותם שאין לישראל ליכנס ראשם בפוליטיקה של מלכיות שבסביבם (ועיין בשיעור לסנהדרין דף צ״ה). ובפסוק הלז הוכיח הנביא אלו שרצו לכרות ברית עם העמים שמסביבם נגד אשור, שאל ימהרו לעשות ככה אלא צריכין להתנהל לאט כמי השילוח ולהסתכל עליהם בתוך עצמם ממקור ומעיין שיש להם בעצמם שהוא הקב״ה, ואל יבקשו מעיינות ובורות ותחבולות מבחוץ. והמדרש ורש״י העניקו את זה גם אהא דאמר יעקב לעשו דלכל אחד יש לו המהלך העצמיית האישיית שלו, ואין לו לאחר לאמץ את דרכו עליו. וזהו שאמר לו ר׳ בונם מפשיסחא להרב מאיז׳ביצא שהוא ה״מי השילוח״ של הדור, אשר לכן קרא את ספרו ככה, אשר כוונתו היתה דיש לו המקור לעבודת ה׳ מעצמו.

ב). כדהבאנו בשיעור לשבועות דף ז׳ שמע הגר״ח מרבו ר׳ מנדל סלוצקר (תלמידו של הנפש החיים) מה שדן בהל׳ אבות הטומאה (פ״ג ה״א) אי הגדרת טומאת נבלת עוף טהור היא טומאת אכילה או טומאת מגע/מקום, וכן דנו ר׳ יוסף ענגיל באתוון דאורייתא והרוגוצ׳ובר והביאה התורת מרדכי (סימן ל״א אות א׳) דדנו בזה בעולם הישיבות אז. והעלו דהיא כבר מחלוקת התנאים, דמצינו מקורות בין לגישה זו ובין לגישה זו. והגר״ח סבר שהדעה הרווחת היא טומאת מגע/מקום ויש שסברי דהיא טומאת אכילה, ור׳ יוסף ענגיל סבר להיפך שהדעה הרווחת היא דהיא טומאת אכילה.

וי״ל דמסוגייתן משמע דהיא טומאת אכילה, וכדדנו דהיא בכדי אכילת פרס. והיא דחז״ל קבעו דאין העוף מטמא כבהמה או שרץ, כיון שהמפגש שלו עמה עם המות אינה כ״כ חזקה כיון דנברא מהרקק. והא דעדיין אסור לאוכלו באסיפה בעלמא כדגים היא דעדיין יש לה חיות יותר מהדג. ונמצא דאיסור אכילתו בלי שחיטה מעורר להאדם דהיא מפני שלא נשחטה ונהרגה כראוי, ולכן היא היא שקובע טומאתה בהמפגש שלו בהאיך מתה. ונמצא דטומאתה נובעת רק מטעם אכילתו. ולכן בנבלת עוף טמא, אשר איסור אכילתה היא בסתמא בלי שום מפגש בעת אכילת העוף עם האיך מתה, מפני זה אין בה שום טומאה.

להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:

https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

א). מגמתן של חז״ל היתה למלאות מה שחסר במקום אחד בהתורה במה שמפורש במקום אחר, או להשוותן אי נראה כסתירה ממקום אחר. וכגון בזה דאע״ג דבספר ויקרא משמע דאכילת נבילה טהור מותר לישראל רק שנטמא מזה, ורק להכהנים אסור באכילה, אפ״ה השוו את הפסוק בספר דברים (י״ד כ״א) שאסרה אכילת נבילה לכל ישראל לפרש הפסוקים בספר ויקרא. וזהו כדהארכנו בשיעור לשבועות דף ז׳ דהשוו חז״ל את הפסוקים בספר ויקרא אודות טומאת נבלת העוף לספר בראשית אודות מדריגת חיותן של העופות, ללמד דטמאה התורה רק נבלת עוף טהור ורק באכילתה.

ב). רש״י פי׳ בכת״י דר׳ יהודה דרש מפסוק דשחיטה לא מהני לעוף טריפה להוציאה מטומאת נבילה, היא מפני שירדה עליה טומאת בר משנטרפה ולא מהני השחיטה לטהרה מזה כמקוה טהרה, וכמו״כ פירש״י בפירושו לפנינו. אבל מתוס׳ משמע כדפירשנו בשיעור לדף ס״ט-ע׳ דאין השחיטה חזקה כ״כ להוציאה מידי טומאת נבילה (כיון דטריפה היא מקודם), ולא דהטריפה עצמה היא טומאה.

והענין בזה דהשחיטה בעלמא מסיר טומאת הנבילה היא דהתורה צוותה להוציא חיי הבע״ח רק ע״י שחיטה דהיא מות מתוקנת (דעי״ז מוציא הרבה מדמה שהיא נפשה). ואז כיון דמותה מתוקנת ע״י השחיטה מסיר הטומאה מנבילתה. ועכ״כ דאפשר דבתוך ענין השחיטה היא עבודה לה׳ במקצת כעין שחיטת הבהמה לקרבן, אשר אז כיון שמחזיר נפשה ליוצרה, אכן הוי מות מתוקנת אשר לכן מסיר ממנה טומאת הנבילה.

ג). הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות (פי״ד ה״ט) פסק דשיעור אכילת פרס שהיא חצי ככר של שש ביצים שהיא שלש ביצים, אבל רש״י בע״ז דף ס״ז פסק דהיא שיעור ככר של ח׳ ביצים שחציו היא ד׳ ביצים. ור׳ ר׳ יהונתן שטייף נתן סימן לזה דרש״י ששמו ״שלמה״ עם ד׳ אותיות סבר דהיא ד׳ ביצים, והרמב״ם דשמו היא ״משה״ עם ג׳ אותיות סבר דשיעורו היא ג׳ ביצים. והמחבר באו״ח סימן תרי״ב סעיף ד׳ הביא שני השיטות הללו ופסק שם המשנ״ב דבדאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן לקולא. והחת״ס (ח״ו סימן ט״ז) סבר דשיעורו היא משך ט׳ דקות.

ד). שני ר׳ יעקב בר אבא יש בהתלמוד: אחד שהיה קשיש מרבא ואחד שהיה תלמידו. ולכאורה רבא שהוכיח את ר׳ יעקב בר אבא הוא ר׳ יעקב בר אבא זוטר שהיה תלמידו, אע״ג שהוכיחו בלשון ״כמה סבי״ וכו׳.

ה). מהא דנקט הש״ס הלשון של ״תמימין ובעלי מומין״ בעופות בהא דטיהר ר׳ מאיר את טומאת נבלתן ע״י שחיטה אע״ג שהן טריפין, משמע כשיטת רש״י שהבאנו בשיעור לדף ס״ח דהא דרק מחוסר אבר פסול בעוף היא מלתא דמום.

ותוס׳ ביאר דשיטת ר׳ אלעזר דטיהר ר׳ מאיר אף בבעלי מומין ואווזין ותרנגולין היא משום דר״מ אמר דינו בטהרות (פ״א מ״א) נאמר באופן סתמי ומשמע דקאי אכל. ורש״י בכת״י ביאר דהואיל ומצינו מליקה בעוף, מטהרו בכל ענין. וכן פי׳ השיטמ״ק דלר׳ אלעזר אף בחולין בחוץ למקדש טיהר ר״מ. אבל רש״י לפנינו פי׳ דר׳ אלעזר סבר דטיהר ר״מ רק בקדשים בפנים, ובאופן שהוקדש אווזין ותרנגולין. והקשה השיטמ״ק דהא לא חל עלייהו כי אם קדושת דמים, ואינם קדשים בכלל?

ו). הגר״ח קנייבסקי חיבר ספר נחל איתן על הל׳ עגלה ערופה, והעיד חמיו הגר

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

https://drive.google.com/file/d/1GuvL2hdFqU55L7DMTGKPUpZiYqUq0ekZ/view?usp=sharing

להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:

https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

https://drive.google.com/file/d/1GuvL2hdFqU55L7DMTGKPUpZiYqUq0ekZ/view?usp=sharing

להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:

https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

https://drive.google.com/file/d/1GuvL2hdFqU55L7DMTGKPUpZiYqUq0ekZ/view?usp=sharing

להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:

https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

https://drive.google.com/file/d/1rGQArEOCAaTdn1d0Wl6NRsFOWZeCi72J/view?usp=sharing

המאמר מד"ר ווילאם גובירץ על מתמטיקה בקינים פ"ג שנזכרה בתוך השיעור:

https://hakirah.org/Vol30Gewirtz.pdf

להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:

https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

הגרי״ז דייק דבהמשנה לא נחית עדיין ר״א לשיטת ר׳ יהושע דנמשכת החטאת העולה שעשאה למטה ונעשית חטאת העוף, וסבר דהא דאין בה מעילה לר׳ יהושע היא רק מדין קדשים שמתו שאין בהן מעילה דכבר אינם מיוחדין לה׳. וסבר דסברתו של ר׳ יהושע דסבר כהמ״ד במעילה דקדשי קדשים ששחטן בדרום דהוי כקדשים שמתו שאין בהן מעילה, כיון דפגם בחפצת הקרבן. ועל זה הקשה קושיות בכמה שינויים ששינה ופגם בחפצת הקרבן ואפ״ה עדיין מועלים בהן, עד שהבין דשיטת ר׳ יהושע אינה משום פגימת הקרבן דהוי כמת, אלא שנמשך ונשתנה לקרבן אחרת. וי״ל דלכן כשהבין שיטתו, אז לא הקשה שוב קושייתו משינוי בעלים באשם, שזהו רק משום פגם בהקרבן, אבל אין לה שייכות בכוונתו לשנות גוף הקרבן לדבר אחר. ורש״י פי׳ דלא שייך המשכה רק לחטאת העוף, כיון דמחשבתו לשנותו קודמת לפסולו דאינה נעשית עולה העוף עד שמלק בה שתי סימנים, משא״כ קדשי קדשים מיד בא הפסול בעת ששינה בה.

ותוס׳ והשיטמ״ק בשם הריב״א ביארו דלא שייך המשכה כי אם בעופות ולא בבהמות, וביאר השיטמ״ק כיון דהרבה מהעבודות שוות זה לזה משא״כ בעופות. ותוס׳ ביאר דהיא משום דבעוף אין הקן מתפרשת לאיזה קרבן אלא בלקיחת הבעלים או בעשיית הכהן, ולכן כיון דקיימת בה המושג של סתומה לאיזה קרבן לכן קיימת בה האפשרות שמעשה ההקרבה בה תימשך אותה. משא״כ בקרבן בהמה דכבר מתפרשת לאיזה קרבן מעת הקדישה, ואין בה המושג של סתומה לקבוע בה השם ע״י מעשה הכהן. והענין ביה היא משום דקבעו חז״ל מסכת קינים לעצמה לעסוק בהלכות תערובות של קרבנות העוף, כיון דדיניה מרובין לקבוע מסכת לעצמה, משא״כ דיני תערובות זבחי בהמות המה מועטין והמה רק בפרק האחרון במכילתין. (והיא להיפך מדיני קרבנות העוף, דזעירין הן וקבעו אותן בתוך מכילתין בשתי פרקים.) ובכלל בבהמות אינה שייך כ״כ שתתערב כיון דבעליו סומך עליו בסמוך אליו וכו׳, משא״כ בעופות שניתנים מיד לכהן, ועכ״כ דבמס׳ שקלים העידו דסמכו הבעלים בהא דנתנו מעות לכיפה שהכהנים הזריזין יקריב הקן בעבור המקריב, כיון דקרבן עוף לטומאה בלי שום חטא היה מצוי ומרובה למאד, ומצוי שתתערב. (ואפ״ה כתב הרמב״ם בהקדמתו לפירוש המשנה דלכן קבעו מס׳ קינים בסוף סדר קדשים, כיון דאינו מוכרח שתתערב, וי״ל דלמדוהו מפני השעשועין דאורייתא בזה דהא האיך ידעו אי נתערב או לא.)

והנה כדאמרנו בשיעור לשבועות דף ל׳ הקיל התורה בקרבן עולה ויורד, אשר קרבנו תלוי לפי מצב הכלכלית שלו, כיון שהעבירה אשר עליה מביא הקרבן היא רק במחדל. וכדאמרנו בשיעור לדף ס״ה ביאר האור שמח עפ״י האבן עזרא דבחטאת העוף של קרבן עולה ויורד מביא עמה עולת העוף שהיא במקום האימורין על המזבח של חטאת דעלמא, שאינה בחטאת העוף (וזריקת דמה היא באגב כיון דלמעשה היא בע״ח לעצמה). ובזה תי׳ קושיית הטור על טעמן המו״נ (ח״ג פמ״ו) והחינוך (מצוה קל״ז) דמנחת כהן כולה כליל כהעולה מכיון דהכהן בעצמו מקריבה, ואי יטלנה לעצמה נראה כאילו לא הקריב כלום כיון דאין למזבח אלא מעט ממנה. והקשה הטור דא״כ למה יכול הכהן להקריב חטאת העוף, דהא אין למזבח אלא דמה? והאור שמח (בהגהות שהביא המכון ירושלים במהדורתן של המנחת חינוך) תי׳ דלפי״ז דהעולת העוף משלים האימורין של החטא

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

א). בגיטין דף נ״ו סיפר הש״ס דרבן יוחנן בן זכאי, שהוא הוא כעזרא בדורו שייסד התורה מחדש לאחר החורבן ביבנה, יצא מירושלים בתחבולה שעשה עצמו כאילו מת, ור׳ אליעזר ור׳ יהושע בן חנניא תלמידיו נשאו מטתו. ומצינו באבות (פ״ב מ״ט) מנה רבן יוחנן בן זכאי אותו מתלמידיו ומנה שבחו. וגר בפיקיעין, ובספרי (במדבר פיסקא קט״ז) סיפר דביקר את רבן יוחנן בן זכאי בברור חיל, והיה משבט לוי מן המשוררים, ולא הורשה אותו ר׳ יוחנן בן גודגדא לסייע אותו בהשערים. ובסוכה דף נ״ה העיד ר׳ יהושע על התנהגותו בשמחת בית השואבה בהמקדש, ובעדיות (פ״ח מ״ה) מצינו דכבר השתתף ר׳ יהושע בפולמוס שבימי הבית. ובכמה מקומות בספרות חז״ל מצינו דהורצה דבריו לפני רבו רבן יוחנן בן זכאי. ותלמידיו היו ר׳ יוחנן בן ברוקא ור׳ אליעזר חסמא ור״ע.

ומצינו דזיקתו היתה לדרכן של ב״ה, והאריך הרב ד״ר דוד סבתו בספרו יבנה וחכמיה דידע מחכמות ההלני ושח עם אנשי אלכנסנדריה. ואכן היתה דרך הפרשנות שלו בדרך רציונלית ורחק מלפרש הכתוב בדרך נס. ובחגיגה דף ה׳ ע״ב העידו חז״ל דהוא היה הראשון להשיב על דברי האפיקורסין. ור׳ שאול ליברמן בספרו יון ויוונית (עמ׳ 221) כתב דהוא הוא ששנה משנת קינים ופתחי נדה שהם משנתו (וכדלהלן בסוגייתן), ובהם קיימת כמה חשבונות. ולכן העיד ר׳ אליעזר חסמא באבות (פ״ג מי״ח) תלמידו דהן הן גופי תורה אע״ג דהמה בחשבון שהיא מחכמת היוונית.

ורבן יוחנן בן זכאי העיד שם באבות על תלמידו ר׳ אליעזר בן הורקינוס דהוא הוא הגדול מתלמידיו שמכריע את כל שאר חכמי ישראל. ור״א אכן הביא כמה וכמה פעמים מה שקיבל מרבו רבן יוחנן בן זכאי. וגר בלוד, וזיקתו היתה לההלכה קדומה שהיא של ב״ש (ופירש״י בשבת דזהו שקראו אותו ״שמותי״ דהוא מב״ש). וידוע הסיפור עם תנורו של עכנאי בב״מ דף נ״ט באופן ספרותית דנידו אותו שארי החכמים, והיה תהליך שנדחו דבריו מהלכה ועיין בשיעור לסנהדרין דף ס״ז ובשיעור לסנהדרין דף ס״ח. והחוקר ד״ר ישראל צבי גילת האריך בהגותו של ר״א והשוואתו לשארי הכתות בהא דהחמיר כמותן, לדוגמא בהלכות שבת שראה בהרבה עניני שבות כאיסורי דאורייתא. וכדהבאנו בשיעור לדף ס״ו מהמשך חכמה דהתורה וחז״ל אימצו את הדרך בעבודת ה׳ לקדש החומר ג״כ ולא הדרך אליטיסטי לעובדו בפרישות. ואכן החמיר ר״א כב״ש ושארי הכתות בעניני טומאה וטהרה והתבודדות, משא״כ ר׳ יהושע שהלך בדרכן של ב״ה שדרכן היה לערב העם בעבודת ה׳ בהילוך חייהן בעבודת החומר שלהן.

ב). בזבחים מצינו דעבודת השחיטה בה היא להמיתה ע״י הוצאת דמה, אשר חז״ל קבעו הדם היא העיקרית בפולחן העבודה במקדש (וכדכתב הבית הלוי דהשחיטה בקרבן אינה רק משום המתתה אלא היא ג״כ עבודה עצמית מדוייקת ממש). משא״כ בעוף הוי מליקתה רק כצל משחיטה, כיון דאין בה כ״כ עבודת הדם, והמליקה היא כהריגת העגלה ערופה שאין ענינה דמה.

להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור:

https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

כדהבאנו במבוא לסדר קדשים (חי״ט) מאריך פרום הקרבת הקרבנות היא שפה ע״י טקסים שכבר נשתכחה מאתנו. והיא דהקרבת הקרבנות היא השער לעבודת ה׳ בשפה הלז. וזהו מה שמצינו בספר תהלים שנכספה וגם כלתה נפשו של המשורר לחצרות ה׳ ולבא אל המקדש לפני הקב״ה לעבוד אותו באופן מעשיית. והענין הלז של הגעגועים של האדם להגיש לפני ה׳

והנה כדאמרנו בשיעור לדף ס״ז ידע האור שמח את ערכו שיכול לחשוב כמו הרשב״א בימיו, ועי״ז אכן היה לחשוב ככה ברעיונותיו העמוקים. וזהו כדכתב הגר״ח דהא דאין חולקין על הראשונים היא רק דלא יעלה בידם, אבל אי אכן חולק עליהם ועולה בידו יכול לחלוק עליהם. והיא ג״כ מש״כ ר״ש שקופ בהקדמתו לשערי יושר דכדי שיקבלו דבריו צריך הקורא שיקבל מרות ממנו כדי שיקבל הקורא דבריו.

וכתב המשך חכמה בפ׳ נח דבב״ר (ל״ו ב׳) דייקו חז"ל דחביב משה יותר מנח, דנח נקרא מתחילה ״איש צדיק״ ואח״כ ״איש האדמה״, ומשרע״ה היא להיפך דמקודם נקרא ״איש מצרי״ ולאחמ״כ ״איש האלקים״. והיא דיש מעלת יחיד המתבודד לעבודת ה׳ ואחד שהיא חלק מהחברה ומפיץ ידיעת ה׳, אשר עי״ז לכאורה אינו יכול לעסוק בתורה ושוכח כדאיתא בקה״ר עה״פ עושק יהולל חכם לגבי ר׳ יהושע בן לוי ששכח מתורתו בעבור שעסק בצרכי ציבור. אבל אפ״ה העירו חז״ל דנח שהתבודד ולא הוכיח בני דורו סיים את ימיו כאיש האדמה והשתכר. משא״כ משרע״ה שעסק בצרכי ציבור נתעלה למדריגת איש האלקים. וכמו״כ פי׳ בפ׳ וירא דאברהם קיבל נבואה בעת שהכניס אורחים, דמדריגתו בעת הכנסת אורחים היה יותר מקבלת פני השכינה בנבואה שקיבל אז, ואח״כ ״שב למקומו״ למדריגתו הקודמת בעת שהניס האורחים. וזהו מגמתו של התורה בהמסר של חיי משרע״ה, דכל מדריגתו היא רק שעסק בעסק וחיי החברתיים. וביאר בזה בפ׳ יתרו דלכן בחר הקב״ה בהר סיני שתינתן עליה התורה, כיון דשם היו ישראל כהגמוניה אחת באחדות וזה גרם לנתינת התורה אז, וזהו הענין של התורה שיעסוק האדם בחיי החברתיים ביחד עם אחרים.

וביאר בזה דכלליות התורה מעמיד דרך העבודה למרות דרכן של הפילוסופים. והיא דדרכן של הפילוסופים בהגותו בימי הביניים, היא דחוקי האלהיים הכריחו את מציאות העולם, ומפני זה תכליתו ושלימותו של האדם היא לקשור שכלו נפשו וצורתו במושכלות הללו לשכל הפועל ע״י השגתם וידיעתם, ועי״ז מתעלה לחיי נפשית נצחיים. אבל מזה עולה דרק אחד מאלף בכמה דורות יגיע לתכלית הלז, ונתרוקן כל משמעות החיים מכל שארי בני אדם; ואף הם משבחים את המות מעל החיים כשנפשו ושכלו המה בהכלא בתוך הגוף. אבל התורה הציגה להיפך דיש משמעות וחשיבות בהחיים גופא דכל מעשה האדם בעולם החומרית המה חשובים למדי. ובזה ביאר דלכן קבעו חז״ל בפסחים דף ס״ח ע״ב דהכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם, דכל ענין התורה היא לקדש החומר הגופני ג״כ, וגם להחומר שי משמעות חשובה. ובזה אימצה התורה את ההתערבות בחיי החברותיים שהיא מחיי החומר, ולא התבודדות (ב״מגדל השן״) בחיי המושכלות והנפש לחוד.

וביאר דזהו החילוק בין קרבן עולה שהיא כליל כולה כהפילוספים לגבוה, לעומת קרבן השלמים שהיא כענין התורה בחיי החברתיים. ולכן אין הגוי יכול להביא כי אם עולה, כיו

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

א). יש שפי׳ דהא דאין רוחצין זפק ושאר הקרביים של העוף להקטירן כמו קרבי הבהמה, היא מכיון דקשה מאד לרוחצן. אבל בויק״ר (ג׳ ד׳) פי׳ דהיא מסר להאדם המקריב אותה דהעוף שנהנה מן הגזל באכילתה שנכנסת לזפק שלה [הכיס שבין הושט לבני מעיה/קורקבן] ולקרביה, מאיס כלפי שמיא.

ורש״י פי׳ כאן ובויקרא (א׳ ט״ז) דהת״ק סבר ד״נוצתה״ היא העור שעל העוף, ואבא יוסי בן חנן פי׳ דהיא הקורקבן, ונקרא כן על שם (איכה ד׳ ט״ו) כי ״נצו״ גם נעו, שהיא לשון של מיאוס. אבל הרמב״ן והאבן עזרא והרלב״ג והרד״ק ורבינו בחיי עה״ת פי׳ דלכו״ע ״נוצתה״ היינו העור, ונחלקו ב״מוראתה״ שלאבא יוסי בן חנן היא הזפק והקורקבן והבני מעיים ולחכמים היא רק הזפק.

ב). הא דאיפלגו ת״ק ור׳ אלעזר בר׳ שמעון אי הבדלה בחטאת העוף פסול או לא, היא כדאמרנו בשיעור לדף ס״ה כיון דהעיקר היא דיבדיל העולת העוף כיון דבא כדי להשלים האימורין של חטאת העוף.

ורש״י והשיטמ״ק סברי דהמחלוקת ביניהם היא דאכן יכולין להבדיל בחטאת העוף, אלא הבעיה ביה היא אי אז נמצא דעשה מעשה עולת העוף בחטאת. אבל תוס׳ סבר דכו״ע מודה דקודם ההזאה אסור להבדיל, והמחלוקת ביניהם היא רק אי מותר להבדילה לאחר ההזאה. וביאר הקרן אורה דלתוס׳ לאחר גמר הזאה נגמר המצוה, ולכן סבר ר׳ אלעזר בר׳ שמעון דאז אין איסור בהבדלתה כי אם כשנחשב כמעשה עולה.

ולהבבלי סבר ר׳ אלעזר בר׳ שמעון דהא דכתיב בחטאת העוף שלא יבדיל היינו רק שלילה אבל לא אזהרה, וכדחילק הרמב״ם בספר המצות בשורש ח׳.

ג). הרא״ש בב״מ (פ״ד סימן י״ט) קבע דבכל מקום שקבע הש״ס ״רבא״ קודם דברי אביי צריכין לגרוס ״רבה״, דלא מצינו דרב אשי קבע דברי אביי, שמלך מקמי דרבא, לאחר דברי רבא.

ד). רש״י פי׳ דשינויא דאביי היא דלכו״ע שהייה בסימן שני בעולת העוף פוסלה, ולת״ק חיתוך רוב בשר בחטאת העוף לא מעכב ואינה נחשב כשהייה וכשמבדיל ואח״כ מחתך סימן השני עושה מעשה עולה ביה, משא״כ לר׳ אלעזר בר׳ שמעון דחיתוך רוב בשר בחטאת העוף מעכבא ונחשב כשהייה. אבל הקרן אורה פי׳ דלכו״ע שהייה בסימן שני בעולת העוף לא פוסלה, והת״ק סבר דחיתוך רוב בשר בחטאת העוף לא מעכב וכי אין מבדיל רובה קודם מיצוי הדם, הוי מעשה עולה אח״כ כשמבדילה אח״כ לגמרי, משא״כ לר׳ אלעזר בר׳ שמעון.

ה). תוס׳ ביאר דבכל לאוין שבתורה בוודאי הוי המשמעות שאסור לעשות כן דאל״כ למה כתבה אותן התורה, ורק באלו האיסורין שלא הוצרכה התורה לכותבים והיינו יודעין אותן מסברא, כמו כיסוי בור, אז י״ל דאפשר דהא דכתבה בהן התורה ״לא״ היא דאין צריך לעשות כן.

ו). האבן האזל בהל׳ נזקי ממון (פ״א הי״ד) הביא החקירה אי החיוב בנזיקין היא רק משום חיסור שמירתן, או משום שממונן הוזק והא דפטור אי שומרן כראוי היא רק מטעם אונס. והגר״ח קנייבסקי בספרו שיח השדה הביא ראיה מסוגייתן דהחיוב בניזקין היא משום חוסר השמירה, דלכן פשוט ליה להש״ס דהא דכתיב ״לא יכסנו״ בהיזק הבור, אינו דאינו צריך לכסות, דכיון דכתיב בעל הבור ישלם עליה דידיה רמי לכסויי דזהו מה שמחייבו התשל